David Sherez

אני דוד שרז, יהודי חילוני מאז שנולדתי. והיום אני צם. בי"ז בתמוז הרומאים הבקיעו את חומת ירושלים והתחילו מסע הרס והרג של שלושה שבועות עד לתשעה באב – שריפת בית המקדש. מה שפחות מוכר לנו זה שהמסורת היהודית מייחסת ליום הזה אירוע קשה אחר – משה רבנו יורד מהר סיני עם לוחות הברית, רואה את העם חוגג ומשתחווה לעגל – ושובר את הלוחות. כשלמדתי את הדברים האלה לא יכולתי להתעלם מהתחושה שהכל מוכר. שהטקסטים הקדומים האלה זועקים אלינו עכשיו. חורבן פנימי ושבירת בריתות, חילול של כל הקדוש – פשוט באים לידי ביטוי בחורבן החיצוני של המולדת. האסון מתחיל בפנים. הוא מתחיל כשמאבדים אחיזה ביסודות הקיום שלנו, מתרכזים בעצמנו ומחכים שמישהו אחר יתקן את מה שנשבר. אבותנו לא קבעו את הצום הזה סתם. הם ידעו טוב מאוד למה חייבים לחקוק את זיכרון החורבן בבשר. כולנו רואים מה קורה כששוכחים. שוכחים כמה שביר, כמה לא מובן מאליו הקיום שלנו פה. כששוכחים את האחריות שלנו, כשמזניחים את הריבונות הפנימית שלנו על המדינה שלנו – אז גם הריבונות החיצונית מתפרקת. אני קיבלתי על עצמי השנה לזכור מה זה חורבן. מה מביא אותו וכמה הוא נורא. את י"ז בתמוז אקדיש לכל אלה ששילמו את המחיר היקר מכל. החטופים ומשפחותיהם, המשפחות השכולות, הפצועים, המפונים, הלוחמים והלוחמות, בני ובנות הזוג. הם שילמו על ההתפרקות הפנימית של כולנו. אנחנו חייבים להם לפחות את הזיכרון. מתוך הזיכרון נוכל לתקן. להשבע שלעולם לא נקרע את העם הזה שוב. שלא נסלח ולא נבליג לחוסר אחריות, למריחה ול"יהיה בסדר". להלחם כמו אריות על המדינה הזאת עוד כשיש ברירה. לקחת אחריות על כל המקולקל ולדאוג לכך שהמדרון לחורבן, אותו התחלנו. ייעצר כאן.

זו העדפה שלי: ממשלת ישר, ליכוד, יחד, ישראל ביתנו. ומפלגות ציוניות נוספות שיסכימו לעקרונות של גיוס, הכרעה ותשתית לחוקה.

אם רוצים ממשלת אחדות צריך לפעול ברצינות להקמת ממשלת מעבר אלטרנטיבית. זה או זה או בחירות נוספות.

גאוני בכל כך הרבה רמות

השבוע מאות אלפים ברשת התווכחו אם מכה ומדינה צריכות להפוך ל"ותיקן", ערים עצמאיות בלי שליטה של בית המלוכה הסעודי. רוב התגובות אמרו שזה לא יעבוד, כי לאסלאם אין אפיפיור. אולי הן צודקות לגבי מכה. אבל הוויכוח הזה גרם לי לחשוב על המקום שבו המודל הזה באמת יכול לשנות משהו, וזה לא מכה. זה הר הבית. אצלנו, שבוע לפני הבחירות, הר הבית שוב הפך לכלי לגייס קולות. רבנים פוסקים למי אסור להצביע, פוליטיקאים עולים כדי להוכיח משהו, והעולם המוסלמי מוציא עוד הודעה ש"ירושלים בירת פלסטין". כולם מושכים את המקום הכי קדוש לנו לתוך המאבק, ואף אחד לא שואל מה המקום הזה צריך להיות. אני חושב שצריך להפוך את הסדר. כל תוכניות השלום ניסו לפתור קודם את הגבולות, את הפליטים ואת הביטחון, ולהשאיר את ירושלים לסוף. ושם הן נשברו כל פעם מחדש. מה אם נתחיל דווקא ממנה? הריבונות על ירושלים והאחריות לביטחון נשארות בידי ישראל. מעליהן יכולה לשבת שכבה נוספת, של מעמד מיוחד למקומות הקדושים, משהו שמזכיר את הוותיקן, שבו כל דת מנהלת את המקום שלה ונותנת דין וחשבון. ישראל לא מוותרת, ישראל מארחת. "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" זה לא פסוק לטקסים, זו הייתה התוכנית מההתחלה. אני לא יודע אם זה אפשרי מחר בבוקר. אבל אני יודע שמה שעושים היום לא עובד, ושהוויכוח על מכה מראה שאנשים כבר מוכנים לחשוב על מודלים אחרים למקומות קדושים. אז מה אם נפתור קודם את ירושלים?

איזה מלך

אני אגיד לכם מה מעסיק אותי בזמן האחרון. מילים. ספציפית מילים בעברית, כאלה שאנחנו אומרים כל יום בלי לחשוב, ופתאום אתה נתקע על אחת מהן ומבין שהיא יודעת משהו שאתה עוד לא. נתחיל מ"דבר". בעברית זו גם מילה שאומרים וגם חפץ, משהו שיש בעולם. וזה ככה כבר בתנ"ך, אותה מילה בדיוק. אצלנו אין קיר גבוה בין מה שנאמר לבין מה שקיים. כתבתי בתקופה האחרונה מעין מניפסט (מי שרוצה שיכתוב ואשלח לו) על בינה מלאכותית וקראתי לו "אברא כדברא", אברא כמו שאני מדבר. ותכלס, היום זה כבר כמעט מילולי. אני כותב למכונה מה אני רוצה, והיא בונה. "חזון" בא מהשורש ח-ז-ה, לראות. חזון זה משהו שרואים. כל דבר שבניתי בחיים התחיל אצלי בתמונה די מטושטשת, שראיתי הרבה לפני שהיה לי מושג איך מגיעים אליה. ואז "קדם". שמעתי את הכיוון הזה מגון בן ארי, והוא לא עוזב אותי מאז. "מקדם" זה מזרחה, וזה גם פעם, הימים הקדומים, גן עדן מקדם. ומאותו שורש בדיוק יוצאות "קדימה" ו"קדמה", גן העדן שיהיה בעתיד. מה שאני לוקח מזה, אחרי שהפכתי את זה קצת בראש, זה שאין צורך לבחור בין שורשים לבין התקדמות. בעברית זה יושב על אותה מילה. אני חושב על הילדים שלי, על זה שאני רוצה שידעו מאיפה הם באים ועדיין ירוצו אל עבר האופק. זה לא סותר. השפה עצמה מסמנת שזה לא סותר. ויש עוד אחד ששמעתי לאחרונה מרותם בראור, מקור המילה מוצר. משהו שמתחיל מהאינסוף ולאט לאט מוצר ( במובן של נהיה צר) עד שהוא נהיה מוצר (דבר בעולם) וגם, מֵצַר ומוּצָר. מבחינת השורשים אין ביניהן קשר. אבל כל מי שהוציא משהו לעולם מכיר את התחושה. רעיון גדול חייב לעבור במקום צר, לוותר על חלקים ממנו, עד שהוא נהיה משהו שאפשר להחזיק ביד. בקיצור, יש לנו שפה שבה לדבר ולבנות הם קרובי משפחה. וזה מחייב. ובהקשר של החיים, מדינת ישראל, העם היהודי והאנושות, אם כל מה שאנחנו אומרים על העתיד זה רשימה של פחדים, יש סיכוי לא קטן שזה גם מה שנבנה. ואם נדבר גן עדן, נבנה גן עדן. אז מה המילה שלכם לישראל של עוד עשרים שנה? באמת שואל. התמונה מהכניסה לבית

שמעתי הבוקר שיחה של הרב אורי שרקי והרב תמיר גרנות, שעה ורבע על אחדות וגאולה, ויצאתי ממנה עם שאלה אחת שלא עוזבת אותי. אוקיי, אז מה עושים עם זה? זו שיחה שנוגעת כמעט בכל מה שאני עסוק בו היום, אז אני רוצה לנסות להוציא ממנה משהו מהצד של מי שעושה. הם מתחילים גבוה. גרנות מסביר שהאסלאם כופה אחדות מלמעלה ומוחק כל שונות, שהמערב הלך לכיוון ההפוך ונתן לשונות לפרק כל דבר משותף, ושעם ישראל אמור להחזיק רעיון אחר, אחדות שמתגלה דווקא מתוך השונות. והמילה היהודית לדעתו היא "הנני", אני פה, פונה החוצה. יפה, אבל מה שתפס אותי זה ששניהם טוענים שזה קורה עכשיו, אצלנו, ממש. גם אני מרגיש את זה. שרקי בטוח שהאחדות כבר כאן. יש צבא אחד, הוא אומר. בבית שני היו שלושה צבאות בתוך ירושלים הנצורה, ואצלנו התל אביבים לא עזבו ונוער הגבעות לא הקים צבא משלו. יש בינינו "קונסנזוס סמוי". הוא אפילו קורא לעצמו חולה באופטימיות ואומר שהוא לא מצליח להירפא מזה. גרנות פחות בטוח. הוא רואה שהשקר נהיה נורמלי בפוליטיקה, שיש רצון לנצח ולהשאיר את הצד השני על הרצפה, ושהטכנולוגיה בונה אנשים מחדש בזמן שלרובנו אין שום "מערכת הפעלה" שמאפשרת להגיד לה לא. אז מי צודק? אני חושב שתכלס שניהם, ושהפער ביניהם זה בדיוק המקום שבו צריך לעבוד. כל יזם מכיר את זה. אתה מרגיש שיש ביקוש, שאנשים רוצים משהו שעוד אין לו שם. אבל אם אף אחד לא קם ובונה את המוצר, הביקוש הזה נשאר באוויר, ואחרי כמה שנים הוא נעלם או שמישהו אחר לוקח אותו. ככה אני שומע את השיחה. הקונסנזוס הסמוי של שרקי זה הביקוש, והדאגה של גרנות זה שעוד אין מוצר. ואת המוצר הזה, בואו נודה, לא רבנים יבנו ולא פוליטיקאים. הוא ייבנה על ידי אנשים שיודעים לקחת רעיון ולהוריד אותו לקרקע. וגרנות בעצם נותן כיוון. הוא מספר שלפני המלחמה ישב בהמון מעגלי שיח, ואומר בלי לייפות "הניסיון שלי רע, זו לא הדרך". מה שעובד זה לעשות משהו ביחד, כמו בצבא, שם אתה מוכן למות בשביל מישהו שהוא הכי שונה ממך. ואז הוא מוסיף שאי אפשר להשאיר את האחדות רק לצבא. ועוד משפט שנתקע לי: צריך לשתוק קרוב. וכדי לשתוק ליד מישהו קודם צריך לאכול איתו ולעבוד איתו. את זה ראיתי בבית המדרש שהקמנו עם תלמידים חרדים, כשיושבים מול סוגיה ומול דוח כספי, ואני רואה את זה באל הדגל. ברגע שיש משימה, הוויכוח על זהות יורד מהשולחן די מהר. וזה נכון גם לגבי הטכנולוגיה. מי שבונה היום עם בינה מלאכותית רואה איזה כוח יש לה, ואת מערכת ההפעלה הזאת לבן אדם שום חוק לא יבנה לבד. היא צריכה לצמוח מהבית, מהקהילה, מהחינוך. בסוף ריבונות מתחילה בבן אדם שיודע להגיד לא. ויש את העניין של ההכרעה. שרקי אומר שפוליטיקה זה מקום שמכריעים בו, "לפני ההכרעה ואחרי ההכרעה אנחנו אוהבים". גרנות רוצה להוביל בהסכמה רחבה ובלי להשפיל אף אחד. ואני חושב שתנועה שלא יודעת להכריע הופכת מהר מאוד למועדון דיונים, אבל השאלה האמיתית היא איך מכריעים ככה שמחר הצד השני עוד יכול להצטרף. אז מה אני לוקח מזה. שני הרבנים האלה נתנו פה חזון, ואפילו אמרו שהוא כבר מתחיל לקרות. בלי מי שירים אותו זה יישאר דרשה יפה. אז עכשיו זה עלינו. ו"הנני" של גרנות, אם חושבים על זה, זו בדיוק המילה של מי שמקבל צו ומתייצב ואומר: ״אני פה, מה צריך?״ השיחה המלאה, שווה כל דקה: youtube.com/watch?v=iOsH_TVV…

ישראל שעוד לא התחלנו לחיות מאז השבעה באוקטובר אני חי בין שני עולמות. במילואים אני פוגש אנשים שעזבו הכל ובאו לעשות מה שצריך, ואף אחד שם לא שואל מי מימין ומי משמאל. בין הסבבים אני חוזר לעבודה, לדברים שאני בונה ויוצר, וחוזר הביתה, לשני הילדים שלי (ולשניים שנוספו לאחרונה) ובשני המקומות האלה חוזרת אליי אותה שאלה. לאן אנחנו הולכים? אני לא מדבר על הבחירות הקרובות. אני מדבר על איזו מדינה תהיה כאן בעוד עשרים שנה, ומי בכלל עוסק בזה ברצינות. אני שואל את זה הרבה. וכמעט תמיד התשובה מתחילה במה שלא. מה לא יקרה שוב, ממה להיזהר, מה אסור לאבד. אחרי מה שעברנו זה מובן לגמרי. אבל רשימה של סכנות היא עוד לא תוכנית. מי שבנה משהו בעצמו מכיר את זה. כל חברה שהקמתי וכל מוצר שיצרתי התחילו אצלי מתמונה די ברורה של איך הדבר ייראה כשהוא יעבוד. התמונה הזאת לא מבטיחה כלום, והיא כמעט תמיד משתנה בדרך. אבל בלעדיה אין מול מה למדוד, ואין סיבה שאנשים טובים יצטרפו אליך. ואז כל החלטה נקבעת לפי הלחץ של אותו שבוע. ככה זה בעסק. ואני חושב שככה זה גם במדינה. תכלס, הצורך הזה דחוף היום יותר מתמיד, ובעיקר בגלל הבינה המלאכותית. אני בונה עם הכלים האלה בעצמי ורואה את זה מקרוב. לראשונה אדם אומר במילים מה הוא רוצה ורואה מכונה מתכננת ובונה את זה. יזם אחד עושה היום מה שפעם דרש חברה שלמה, ומדינה קטנה יכולה לעשות מה שפעם דרש מעצמה. רק שחשוב לי להבחין פה בין אינטליגנציה לתודעה. אינטליגנציה פותרת בעיות. תודעה יודעת לעצור, לראות את האדם שמולה ולשאול מה נכון. המכונות כנראה יעקפו אותנו בפתרון בעיות, ואין טעם להתחרות בהן. התפקיד שלנו הוא לכוון אותן. אילון מאסק מדבר על עתיד שבו עבודה תהיה בחירה, ושבו הכנסה בסיסית לכולם תהפוך לצורך. בלאג'י סריניוואסן מדבר על מדינות רשת, קהילות שמתארגנות סביב רעיון משותף גם בלי שטח. אני מחייך כשאני שומע את זה, כי העם היהודי חי ככה כמעט אלפיים שנה. אבל אני מגיע למסקנה אחרת משלהם. דווקא בעולם כזה ריבונות נעשית חשובה יותר. אותו כוח שמאפשר לבנות מדינה מהירה וחכמה יכול גם לרוקן אותה מבפנים, אם התשתית, המודלים וההחלטות יושבים אצל מישהו אחר. מה שעוזר לי להחזיק את כל זה ביחד זו החשיבה האינטגרלית של קן וילבר. בקיצור, כל מערכת צריך לבחון גם מבפנים וגם מבחוץ, גם ברמת האדם וגם ברמת הקהילה. טכנולוגיה, מוסדות, תרבות ותודעה הם לא תחומים נפרדים. מדינה שמשקיעה רק במה שאפשר למדוד ושוכחת את הקשרים בין אנשים אולי תהיה יעילה. בית היא לא תהיה. אז הנה איך שאני רואה את זה, בקווים כלליים. קודם כל בינה לאומית ריבונית. כוח מחשוב על האדמה שלנו, ומודלים שאנחנו מכווננים בעצמנו, בעברית ובהקשר שלנו, בתוך מערכות המדינה: בריאות, חינוך, ביטחון והשירות הציבורי. כלים למשרדי הממשלה שיעזרו לראות את התמונה המלאה לפני שמחליטים. וכלים לכל אזרח, שיבררו לו את הזכויות ויורידו ממנו את הבירוקרטיה. ולכל החלטה, אדם שחתום עליה. זה מחייב יחסים בריאים בין אדם למכונה, על בסיס של הסכמה. האזרח יודע מה המערכת יודעת עליו, יכול להגיד לא, והמכונה עובדת בשבילו. לסגוד לה זו טעות, וגם לפחד ממנה. צריך ללמוד לעבוד איתה. ואז חינוך. הילדים שלי לומדים בחינוך ולדורף, ושם כבוד ונוכחות קודמים לציונים. ילד שלמד להקשיב, להתבונן ולשאול שאלה טובה יידע להשתמש במכונה, והמכונה לא תשתמש בו. ואני רוצה מערכת חינוך אחת, רזה ומחייבת, עם ליבה משותפת לכל ילד בישראל. שותפות אמיתית בנטל. יחד עם שותפים הקמנו את אניאתה, בית מדרש לתורה וכלכלה עם תלמידים חרדים. כשיושבים ביחד מול סוגיה ומול דוח כספי, מגלים מהר מאוד שהשפה המשותפת שלנו רחבה הרבה יותר ממה שנדמה. משם גיבשנו את חוק יסוד השרות של אל הדגל: שירות לכל אזרח. כל אחד במסלול שמתאים לו, אבל כולם בפנים. וכלכלה לאומית, שלא נקבעת לפי מי שלוחץ הכי חזק. שוק חופשי, פחות בירוקרטיה, ותנאים שבהם מי שרוצה לבנות כאן לא צריך להיאבק במדינה. וכשהבינה תשנה את שוק העבודה, וזה יקרה מהר מהצפוי, צריך לשמור על האדם גם כשהמשרה שלו משתנה או נעלמת. הכשרה שבאמת עובדת, ורשת ביטחון רצינית. אז אני מבקש דבר אחד פשוט ממי שקורא. תכתבו לעצמכם פסקה אחת על ישראל שאתם רוצים להשאיר לילדים שלכם. מה אתם רוצים לראות שם, לא ממה אתם מפחדים. אחר כך תראו אותה למישהו שחושב אחרת מכם. משם זה מתחיל. ישראל הזאת עוד לא קיימת, ובמובן מסוים עוד לא התחלנו לחיות אותה. אבל אפשר לבנות אותה, ואני מתכוון להיות חלק מזה.

חזית האתגר והמחשבה של מדינות שרוצות לשמור על ריבונותן ועוצמתן הכלכלית, מדינית וצבאית. סחטיין על @Alenu_org ועל הדוברים

בקבלה, הרצון הוא הכתר, הנקודה הגבוהה והמופשטת ביותר, הקרובה ביותר לאינסוף. משם הוא יורד דרך החוכמה והבינה, עד שהוא נעשה מעשה. העברית מגלה כאן משהו עמוק. כל יצירה היא תהליך שבו האינסוף הולך ונעשה צר, הולך ומוצר, עד שהוא נעשה מוצר (ותודה לרותם) . רצון אלוהי, כמעט חסר גבול, מצטמצם למילה, המילה לתוכנית, והתוכנית לדבר שאפשר לגעת בו. זה סוד הצמצום שעליו נברא העולם, ועכשיו הוא נמסר לידי האדם. הבינה המלאכותית מקצרת את הדרך מן הרצון אל המוצר כמעט עד אפס. לכן השאלה הגדולה כבר איננה ״האם נוכל לברוא״, אלא ״מה אנחנו באמת רוצים״, והאם הרצון שלנו ראוי לעבור את המיצר ולהפוך לעולם. אני חוזר הרבה למשנה הזאת, בעשרה מאמרות נברא העולם. אלפי שנים קראנו אותה כמשפט על אלוהים. היום אני קורא אותה אחרת. אני כותב למכונה מה אני רוצה, והיא כותבת, מתכננת ובונה. עוד מעט, דרך הרובוטיקה, זה יקרה גם בעולם הפיזי. מה שעשה אותנו לאדם מלכתחילה היה הדיבור, ועכשיו הדיבור הזה קיבל כוח שלא היה לו אף פעם. כשאני חושב על ימות המשיח אני רואה עולם שממשיך כמנהגו, בדרך הטבע, רק שהשפע בו גדל עד שעבודה מועטה מביאה לאדם כל מה שהוא צריך. אני גם לא תמים. לפני שזה מגיע יש חבלי לידה, ואנחנו כבר מרגישים אותם. אנשים מאבדים עבודה, מדינות מאבדות שליטה, ואדם מתחיל לשאול את עצמו מה הוא בכלל שווה מול מכונה שיודעת יותר ממנו. בעיניי אנחנו נמצאים בדיוק שם עכשיו. ועוד דבר שמעסיק אותי. מדברים היום הרבה על מדינות רשת, קהילות שמתארגנות סביב רעיון משותף גם בלי שטח. כשאני שומע את זה אני מחייך, כי זה מה שהיינו אלפיים שנה. עם בלי ארץ, שהחזיק חוק, שפה, כלכלה וזיכרון משותפים מקצה העולם ועד קצהו. מדינת ישראל היא הביטוי הכי חשוב של העם הזה בדורות האחרונים, אבל היא לא כל הסיפור. בעולם שבו הכוח עובר דרך רשתות ודרך תודעה, הרשת היהודית, הקהילות, ההגות והקשרים העסקיים שלנו בכל העולם, היא נכס אדיר. הגיע הזמן שנתחיל להתייחס אליה ככה.

🎯