FootPod פודקאסט אוהדי פרמיירליג

גמר הגביע האנגלי של 2013 הפגיש את מנצ’סטר סיטי, רוויית הכוכבים, ואת וויגאן אתלטיק. סיטי הגיעה לגמר הזה עם סגל מטורף, שכלל את יאיא טורה, קרלוס טבס, סרחיו אגוארו (שנה אחת אחרי השער הדרמטי שלו שנתן לסיטי את האליפות הראשונה שלה בעידן הזה), דויד סילבה, וינסנט קומפני ועוד ועוד. מנגד הגיעה וויגאן אתלטיק, מועדון צנוע וקטן שהיה במקום ה-18 ועוד נלחם נגד הירידה. גמר הגביע הזה נפתח, וסיטי לא הצליחה לכבוש. וויגאן הגיעה כדי לשחק, גם הגיעה למצבים שלה, ועד הדקה ה-84 הכול היה שקט ורגוע והתוצאה 0:0 נשמרה… עד שפאבלו זבאלטה קיבל כרטיס אדום, ובעצם סיטי נשארה בעשרה שחקנים. בתוספת הזמן וויגאן מקבלת קרן. שון מלוני, אגדת הצ’מפיונשיפ מנג’ר, ניגש להרים את הכדור, ודווקא בן ווטסון, שחקן שחזר אחרי פציעה מאוד קשה ועלה כמחליף במשחק הזה, הוא זה שנוגח ונותן לוויגן את הזכייה בגביע האנגלי. אני מזמין אתכם להאזין לפרק ספיישל על גמר הגביע האנגלי, שבו אנחנו חוזרים בזמן ונזכרים בעשרה גמרים (וקצת יותר) אגדיים, מרגשים ובלתי נשכחים. הרחובות לא ישכחו. שבת שלום.

אדל טאראבט פרש השבוע מכדורגל, ואם יש שחקן אחד שמגלם בצורה כמעט מושלמת את כל מה ש-״הרחובות לא ישכחו״ מנסה לחגוג - זה כנראה הוא. ״הרחובות לא ישכחו״ אף פעם לא היה סיפור על השחקנים הכי גדולים בהיסטוריה. את מסי, רונאלדו, זידאן ורונאלדיניו אף אחד לא צריך להזכיר לנו. שתינו אותם בלייב כמה שהיה אפשר. הרחובות שייכים דווקא לאלה שהיו שם לרגע, שכבשו לנו את המוח ואת הלב במשחק או בתקציר שראינו כדרך אגב. גם התקופה שהם באמת ליוו אותנו הוגבלה לכמה חודשים, גג עונה אחת. טאראבט היה בדיוק כזה. מי שיראה את קלטת הביצועים שלו מקווינס פארק ריינג’רס בתחילת העשור הקודם, יראה כדורגלן ששיחק קודם כל כדי לבדר את ההמונים. מסוג השחקנים שכמעט ואין להם מקום במשחק של היום. עוד דריבל, עוד עקב, עוד השחלה בין הרגליים, עוד ניסיון לעבור שחקן שכבר עברת לפני שלוש שניות. לרוב זה נגמר באיבוד מטופש, אבל מדי פעם זה נגמר במהלך שגרם לך לתפוס את הראש. בעונת 2010/11, בצ’מפיונשיפ, כל הקסם הזה התחבר להישגיות. טאראבט קיבל את המפתחות של ק.פ.ר ופשוט השתלט על הליגה. שערים, בישולים, דריבלים, השפלות – ובעיקר התחושה הנדירה הזאת שבכל פעם שהכדור מגיע אליו משהו יכול לקרות. היש כיף כזה עבור אוהד? כמה כוח יש בידיעה הזו, שיש לך את הקוסם הזה שיעשה משהו נפלא יש מאין. ק.פ.ר עלתה לפרמייר ליג, וטאראבט הפך משחקן מוכשר בטירוף שלא ממש מצא את עצמו בטוטנהאם, לאחד השמות הכי מסקרנים בכדורגל האנגלי. הקריירה של טאראבט מעולם לא התפתחה למסלול שהכישרון שלו הבטיח. ק.פ.ר, פולהאם, מילאן, בנפיקה, גנואה. היו רגעים שבהם נדמה היה שעוד שנייה הוא הופך לכוכב אמיתי, ורגעים אחרים שבהם הוא כמעט נעלם מהמפה. מאמנים התאהבו בו, מאמנים התייאשו ממנו, ובעיקר הכדורגל השתנה סביבו. העולם הלך יותר ויותר לכיוון של משמעת טקטית, לחץ, נתונים וקבלת החלטות - וטאראבט תמיד הרגיש כמו כדורגלן שנולד כדי לקבל כדור ולשאול את המגן שמולו אם הוא מוכן להתבזות היום. האם הוא לא מיצה את הכישרון שלו? כנראה. האם הוא היה יכול להגיע הרבה יותר רחוק? כמעט בוודאות. אבל דווקא בגלל זה אנחנו אוהבים גם שחקנים כאלה. הכדורגל העולמי מספיק גדול כדי להכיל גם את מועדוני הענק ואת השחקנים שנשפוט על פי תארים וזמן בשיא, וגם את המכשפים, הקוסמים, אמני הבמה שמוסיפים עוד מימד לאהבת המשחק שלנו. יש שחקנים שההיסטוריה תזכור. ויש שחקנים שהרחובות לא ישכחו.

כשאתם חושבים על גמר הגביע האנגלי, איזה משחק לא יוצא לכם מהראש? בקרוב, הרחובות לא שוכחים את גמרי הגביע הגדולים… ⏳🏴󠁧󠁢󠁥󠁮󠁧󠁿🏆