אני חושב שיובל אברהם ורחל שור עשו מעשה של חרא של בני אדם. וסליחה על הצרפתית. אגב, ממש לא בגלל שהעמדות שלו הפוכות משלי. אם מישהו שמחזיק בדיוק בעמדות שלי היה עושה את אותו הדבר, הייתי אומר עליו בדיוק אותו דבר. אלא כי יש דבר בסיסי שאני מצפה מאדם שמתיימר להראות מציאות: יושרה. בואו נניח לרגע שכל 24 החיילים בנז״א אומרים אמת. לא חלקם, כולם. אני די בטוח שנעשו בעזה דברים נוראיים במהלך שלוש שנות הלחימה האינטנסיביות שעברנו. כנראה היו פעמים שניתנו אישורי אש שלא היו צריכים להינתן, שנהרגו אנשים שלא היו צריכים להיהרג וייתכן שבמלחמה של שלוש שנים גם מעשים אסורים ואפילו פשעים. אני רוצה לדעת עליהם! כציוני, פטריוט ויהודי ששירת מאות ימים במלחמה הזאת, אם הצבא שלי עשה דברים שאסור לעשות, אני רוצה שהם ייחקרו ויטופלו עד העצם. לא למרות שאני ציוני, בגלל שאני ציוני. אבל נז״א הוא לא תחקיר על מה שקרה בעזה, אלא סרט תעמולה. ליובל אברהם יש תפיסת עולם ברורה. הוא אמר בעבר שללא לחץ בינלאומי ישראל לא תשנה את דרכה ואף קרא לסנקציות עליה. מותר, זה בתוך כללי המשחק. גם לעשות סרט שמקדם את תפיסת העולם הזאת מותר. אבל תהיה ישר, ותגיד שזה מה שאתה עושה. אל תיקח אג׳נדה פוליטית, תבחר את העדויות שמשרתות אותה, תשמיט את הקולות והעובדות שמערערים עליה, ותארוז את התוצאה כסרט תיעודי שמראה לעולם את “המציאות”. הרי בסרט הזה אין שום מציאות, אלא פרופוגנדה שקרית ומומצאת פרי מוחו הקודח והמעוות של יובל אברהם. וזו הסיבה שהראיון של רביב דרוקר איתו היה כל כך חשוב - וזה על אף שיש לי מחלוקת עמוקה עם דרוקר על מגוון נושאים. הוא שואל איך מאמתים טענות עצומות של 24 מקורות אנונימיים. אברהם אומר שהמקורות אומתו. דרוקר לוחץ על עדות שמתארת מאות תקיפות, ואז מתברר שאין אימות למאות המקרים אלא למספר מקרים ספציפיים. אבל הדוגמה המדהימה ביותר היא חייל שאומר בסרט: “ממש נהניתי. היה ממש כיף.” בתוך סרט על הרג אזרחים ברור מה הצופה אמור להבין. רק שדרוקר אומר שהחייל דיבר על ההנאה מהעבודה ומההצלחה במשימה, שבזמן אמת הוא תפס כחיסול אנשי חמאס. זה הבדל תהומי. וזה כל הסיפור: לא צריך להמציא עובדות כדי לייצר שקר. אפשר שכל משפט יהיה אמיתי וכל תמונה תהיה אמיתית. השאלה היא מה בחרו להראות ובעיקר, מה הוא החליט שלא להראות. יש גם קצינים שהיו שם ורואים את הדברים אחרת, יש הקשר מבצעי, יש חמאס שפעל מתוך אוכלוסייה אזרחית, יש 7 באוקטובר, יש חטופים ויש תגובה של צה״ל. כשאברהם נשאל למה הדברים האלה כמעט לא נמצאים בסרט, התשובה שלו היא פחות או יותר: תעשה סרט משלך. אז לא. אם זה סרט תעמולה, זאת תשובה מצוינת. אבל אם אתה מבקש שהעולם יתייחס אליו כמסמך שחושף את האמת על ישראל, אתה לא יכול להגיד שכל מה שמפריע לנרטיב שלך שייך לסרט אחר. ובאותו סרט דווקא נמצא מקום לזה: ילדים מתים בעזה. קאט. ישראלים אוכלים במסעדות בתל אביב. מה למדתי מזה על מדיניות האש של צה״ל? כלום. אבל הבנתי בדיוק מה אני אמור להרגיש כלפי הישראלים. תנו לי תקציב, חדר עריכה וגישה לחיילים אמריקאים מעיראק ואפגניסטן ואני עושה לכם את אותו סרט. 24 עדויות קשות, ילדים מתים, כמעט בלי אל-קאעידה ודאעש, בלי הפיגועים, בלי הקצינים שמסבירים את ההחלטות. ואז קאט למנהטן עם אמריקאים שאוכלים סטייק. הכול אמת, והכול מניפולציה. וזה מה שמטריף אותי בנז״א. לא שיש ליובל אברהם אג׳נדה, הרי לכולנו יש. לא שהוא רוצה להשפיע - גם אני רוצה להשפיע. אלא שהוא לוקח נרטיב פוליטי חד-צדדי, מלביש עליו את הסמכות של סרט תיעודי ומגיש אותו לעולם כאילו הוא המציאות עצמה. וכשהנרטיב הזה מכפיש מאות אלפי חיילים, מציג את מדינת היהודים כמכונת הרג ומשרת את הלחץ הבינלאומי על ישראל, בעיניי זו תועבה אוטואנטישמית. דבר אחד שחשוב כן לומר: אני קורא בימים האחרונים פוסטים נגד הסרט מאנשים שאני חלוק עליהם מאוד. אנשים שאמשיך להתווכח איתם מחר בבוקר. אבל כאן, אנחנו לגמרי באותו צד. כי בפרפרזה חופשית על בן-גוריון: צריך להילחם באנטישמיות כאילו מדינת ישראל מושלמת, ולהילחם להפוך את מדינת ישראל למושלמת כאילו אין אנטישמיות. אני מסרב לבחור. אני לא מוכן שכדי להגן על ישראל אצטרך להצדיק עוולות שהיא עושה. ואני לא מוכן שכדי לתקן אותה אצטרך להצטרף למי שמסלף את המציאות כדי להחליש אותה. אני רוצה שנחקור את עצמנו בלי הנחות. שנשאל שאלות קשות על מה אנחנו עושים ועל מי אנחנו רוצים להיות. שנתקן עד העצם כל מה שדורש תיקון. אבל שהמצפן יהיה האמת. לא הממשלה, לא מחיאות הכפיים בוונציה ולא הרצון להחליש את ישראל כדי להציל אותה מעצמה. ציונות היא לא האמונה שישראל מושלמת. היא הנכונות להילחם כדי שהיא תהיה טובה יותר, ובאותה העת בדיוק להילחם במי שפועל להפוך אותה לחלשה יותר.