הפורום לחשיבה אזורית

״המבטא שלי מעולם לא נחשב בעיניי לנטל או מעמסה. אבל מלחמות לא מחריבות רק בתים וערים – הן גם משחיתות את היכולת של בני אדם להקשיב לאחר, וגורמות לך לשקול את מילותיך בקפידה, שמא יטיחו בך האשמות שאיש מעולם לא האשים אותך בהן קודם״. כשאווין עלו, עיתונאית ומתרגמת כורדית סורית, ביקרה בעיר חלב לראשונה זה שנים, היא ייחלה רק לדבר אחד: שאיש לא ישאל ״מאיפה את?״ מלחמת האזרחים, שקרעה לגזרים את החברה הסורית, גרמה לסורים לראות זה את זה בעיקר דרך מסכים, ולא פנים אל פנים, תוך חלוקה למחנות ולשבטים – ודי במילה אחת במבטא שונה, כדי שהאחר יסיק מניין אתה ולאיזה מחנה אתה שייך.

מחר ב-18:30 במכון ון ליר - פאנל מיוחד לניתוח תוצאות הבחירות בחברה הערבית בהנחיית מנהל הפורום לחשיבה אזורית ד״ר ת׳אאר אבו ראס.

צריך להסתכל על אנשים בגובה העיניים ולקבל אותם - אין שווה יותר ושווה פחות״ חוסאם מוסא מספר על המפגש הראשון של צעירים ישראלים ופלסטינים בירושלים בפודקאסט שלנו עם @IrAmim ״סינדרום אל-קודס״

״אין אפילו מפלגה ציונית אחת שמציעה מתווה לעתיד אחר מול הפלסטינים״. // דניאל לוי, לשעבר חבר צוות המשא ומתן הישראלי עם הפלסטינים, מסביר במאמר חדש שפורסם לראשונה במגזין Zeteo, כיצד הפכה אידאולוגיה של השמדה לקונצנזוס בישראל, ושואל - לאן מועדות פני המדינה? // ״כאשר ממשלת האופוזיציה לנתניהו עלתה לשלטון ב-2021. היא העמיקה את הנוכחות הישראלית בגדה המערבית והרחיבה את ההתנחלויות, היא מצאה דרכים חדשות להוציא מחוץ לחוק את פעילותם של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, והיא חידשה את מדיניות החיסולים בגדה המערבית. המצור על עזה כמובן נשמר אף הוא״. ״אין בכך כל פלא: בראש אותה ׳ממשלת שינוי׳ עמד נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, והיא כללה גם את מפלגתו של הדמגוג הגזען אביגדור ליברמן. העובדה שבין השותפים בממשלה זו היו לא רק מפלגת העבודה אלא אפילו מפלגת מרצ, נושאת הדגל של השמאל הציוני, היא עדות לשפל שאליו הגיע מחנה השמאל-מרכז בישראל״. ״בהמשך התפרקה אותה קואליציה ונתניהו שב לשלטון. הממשלה בראשותו, הקיצונית ביותר עד כה, ניסתה להוציא לפועל הפיכה דרמטית במערכת המשפט בפרט ובמערכת הבלמים והאיזונים בכלל. הדבר עורר גל המוני של מחאה ליברלית, שנמשך עד אוקטובר 2023. באופן אירוני, מחאה זו בעד הדמוקרטיה הצליחה להתעלם דווקא מן הגורמים שפגעו באופן העמוק ביותר במהותה הדמוקרטית של ישראל: הכיבוש ושלטון האפרטהייד בפלסטינים״. ״ובכל זאת, זהו הרע במיעוטו, והוא נעשה אולי מעט אטרקטיבי לעומת האלטרנטיבה. בהווה - המעשים וההצהרות של ארבע מפלגות קואליציית הימין הקיצוני של נתניהו מלמדים כיצד היא הולכת ונעשית פשיסטית מיום ליום״. ״הניצחון של גוש האופוזיציה בבחירות עשוי לבלום מעט את ההקצנה המסוכנת של השנים האחרונות. הדבר נכון בפרט אם יישען שלטון האלטרנטיבה לנתניהו על רע"ם ובאופן אידיאלי אפילו על תמיכה כזו או אחרת מצד הרשימה המשותפת. ועדיין, ארוכה הדרך חזרה. כדי שהיא תתחיל, דרוש לחץ משמעותי מבחוץ וחשבון נפש אמיתי מבפנים.״

״הסדר האזורי שעיצבה ארה״ב במזרח התיכון מתפורר ברגעים אלה״ פרופ׳ מארק לינץ' טוען במאמר שפורסם במגזין Foreign affairs כי סדר היום שבמסגרתו לארה"ב יש השפעה נרחבת במזרח התיכון, קורס ברגעים אלה, ויש לכך שתי סיבות עיקריות: ההרס המוחלט של עזה על ידי ישראל והמלחמה הכושלת של ארה"ב וישראל מול איראן.

״הניסיון לפצל בין ׳קיצונים׳ ל׳מתונים׳ בקרב הערבים הוכח כשגוי כבר יותר מפעם אחת, וגם בנושא זה כדאי מאוד שתהיה התפכחות בחברה היהודית, ובעיקר בחלקי החברה היהודית שרואים את עצמם כליברלים״.

בקמפיין הבחירות שלו נתניהו טוען שוב ושוב שעיצב מזרח תיכון חדש, אבל האם באמת נוצר סדר אזורי חדש? במאמר שפורסם בגיליון האחרון של Foreign Affairs החוקר האמריקאי גרגורי גאוס טוען כי למרות הפלת משטר, חיסול מנהיגים, השמדת מערכי טילים ושינוי מאזן הכוחות - מבחינת המבנה הפוליטי של המזרח התיכון המצב נותר כפי שהיה. איראן היא אולי הביטוי המובהק ביותר לפרדוקס הזה, כאשר למרות המכות הרבות שספגה - המשטר שרד, והיכולת האיראנית לשבש את התנועה במצר הורמוז ולאיים על מתקני אנרגיה ותשתיות במדינות המפרץ העניקה לטהראן מנוף אסטרטגי שלא היה בידה ערב המלחמה. באשר למדינות המפרץ, אם הסכמי אברהם שיקפו את האפשרות שלהן לראות בישראל שותפה מול איראן, המלחמה בעזה והחשש מפני דומיננטיות צבאית ישראלית, שינו את הדימוי של ישראל, שהולכת ונתפסת יותר כמערערת היציבות האזורית מאשר כשחקנית מרכזית לריסון איראן. לטענת גאוס, שורש אי־היציבות האזורית הוא חולשתן של מדינות כמו לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שאינן שולטות בגבולותיהן ובארגונים החמושים הפועלים בתוכן, ולכן מזמינות התערבות מבחוץ. יציבות, לדבריו, תושג רק כשמדינות אלה יוכלו למנוע מגורמים לא־מדינתיים לגרור אותן למלחמה. ב־2025 יכלה ישראל לראות בעצמה את המנצחת המרכזית במאבק האזורי: היא פגעה קשות בחמאס ובחזבאללה וצמצמה את כוחה של איראן ושלוחותיה. אבל ההישגים הללו לא תורגמו להסדרים מדיניים, ובעיקר לא בסוגיה הפלסטינית. לדעתו, מזרח תיכון חדש באמת לא יימדד בכמות המשטרים שנפלו, המפקדים שחוסלו או התשתיות שנהרסו, אלא ביכולתן של המדינות לחזק את סמכותן, בהסדרת היחסים בין איראן, שכנותיה וארה"ב, ובהתקדמות להסדר שיענה גם על הביטחון הישראלי וגם על השאיפה הפלסטינית להגדרה עצמית.