Colonel (res.); Strategy and Policy. Views my own. https://xitter.cf/t.co/JtPrYubZA0
Joined January 2014
- Tweets12.9K
- Following929
- Followers20.9K
- Likes15.8K
Pinned Tweet
"אם אתה צריך להפיל תפיל, אל תדבר"
האיש שהבטיח לנו "ניצחון מוחלט" בעזה, ו"הגירה מרצון" שתעלים את הבעיה ברצועה, בא עם מתכון קסם חדש להסיר סופית את איום הגרעין האיראני: הפלת המשטר.
בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1 השבוע נתניהו הצהיר כי ״מוג׳תבא חמינאי שחרר את הנצרה ואיראן מנסה שוב לפתח את פצצות המוות. יש רק דרך אחת להסיר את האיום הזה אחת ולתמיד - להפיל את המשטר באיראן. וזו ההנחיה שלי לצה״ל, למוסד ולזרועות הביטחון״.
ה"הסרנו את איום הגרעין... והשגנו ניצחון היסטורי שיעמוד לדורות" עליהם הכריז נתניהו אחרי "עם כלביא" לא התיישן טוב. גם ההישג ההיסטורי של כניסת ארה"ב למערכה ב"שאגת הארי", שתמיד אמרו לנו שיש לה את היכולת הצבאית לסגור את הסיפור הגרעיני, התברר כבלתי מספיק.
אבל היי, יש פתרון, נפיל את המשטר. נשים בצד רגע שאני מסתייג כבר שנים מאסטרטגיית שינוי המשטר [הסבר מפורט בציוץ הבא] אבל הפגיעה הכי קשה בסיכויי הצלחתה, שגם מעצימה את האיום האיראני הנוכחי, היא להצהיר בפומבי על יעד הפלת המשטר.
יש כבר מקרה בוחן בהקשר זה: מבצע "שאגת הארי", שמטרתו הייתה הפלת ושינוי המשטר באיראן. בואו נסתכל רגע ברטרוספקט על הבעיות שהיעד המוצהר הזה במלחמה יצר:
א. הוא אפשר למשטר האיראני לטעון לניצחון רק מעצם עמידתו על הרגליים, בסוף המלחמה.
ב. הוא הכניסה את המשטר למוד של מלחמה קיומית עם הגב לקיר, ערער את אמונו במו"מ עם ארה"ב ודחף אותו לשקול להצטייד בנשק גרעיני כתעודת ביטוח לשרידותו וכדי להרתיע את ישראל וארה"ב מלתקוף אותו פעם נוספת.
מעבר להצהרות התכופות בימים אלה של גורמים רשמיים וסמי רשמיים בטהראן על הצורך להצטייד בנשק גרעיני, אנחנו מתבשרים כעת, לא במפתיע, על התפתחויות מטרידות בהקשר זה.
בנוסף, עד היום המשטר מסרב להיכנס לשיחות מהותיות על הסכם גרעין, מן הסתם כי הוא לא רואה טעם לסגור הסכמים עם מי שמבקש להפילו. נתניהו, מצדו, מסרב לכל הסכם גרעין עם איראן בטענה כי הוא ישחרר למשטר כספים ומשאבים שיפגעו במאמץ להפלתו.
ספק אם הוא צודק. ראשית, הפערים והליקויים המבניים בכלכלה, במשק, ובשתיות באיראן כל כך חריפים, שלא בטוח שהזרמת המשאבים תאפשר למשטר לשקם אותם כל כך מהר. שנית, עם שנלחם במצוקות קיום ובשמירת הראש מעל המים לא יוצא למהפכות. ולראיה, מהומות 2017-2018 באיראן התרחשו דווקא אחרי שארה"ב הסירה את הסנקציות הכבדות על איראן בעקבות הסכם הגרעין של 2015.
ג. הוא ריתק משאבי מודיעין ואש במהלך המלחמה, ללא תוחלת אמיתית. בשלב מסוים, ארה"ב ואחריה ישראל ירדו מיעד הפלת המשטר במלחמה, ודווח שצה"ל צמצם את הפגיעה בבסיג' ועבר להתמקד בתשתיות צבא באיראן.
ד. הוא יצר מתחים עם הממשל האמריקאי, ופגע קשה במעמד ישראל בארה"ב, על רקע טענות שגררה את אמריקה למלחמה על בסיס מקסם שווא. כעת, עפ"י המדווח, טראמפ שוקל מלחמה קצרה באיראן כדי לשכנע את המשטר לחזור למו"מ מהותי על הסכם מקיף, כולל בתיק הגרעין. זאת אומרת, שיש פער בין יעדי המלחמה של נתניהו וטראמפ.
לסיכום, איום פומבי בהפלת המשטר באיראן רק מדרבן אותו "להחזיק חזק", לחזק את מנגנוני הדיכוי הפנימי ולהדק את אחיזתם בשטח, להתנגד לכל הסכם גרעין, שהוא כרגע החלופה הריאלית לעכב את התגרענות איראן לאורך זמן, ולשקול להתקדם לפיתוח נשק גרעיני, אם לא כבר נפלה החלטה כזאת ואנחנו עדיין לא יודעים.
אם אתה באמת רוצה שמאמצים להפלת המשטר יהיו יעילים הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה להצהיר עליהם. להיפך, אתה צריך לשתוק ואפילו להכחיש אותם. מכיוון שהמנוע של מחאה פנימית נגד המשטר הוא מנוע פנימי והתערבות מוצהרת מבחוץ רק יכולה לפגוע בו, תעשה מה שצריך, אבל בשקט ובחשאי, כדי לייצר תנאים טובים יותר עבור הציבור האיראני (גישה לאינטרנט למשל) כשיחליט לצאת שוב לרחובות.
בשורה התחתונה, הצהרות על מדיניות של שינוי משטר מזיקות ליעד עצמו ודוחפות את המשטר האיראני לכיוונים מסוכנים, שעלולים להבשיל לפני שינוי משטר באיראן. נתניהו בוודאות יודע את כל זה, אבל כבר מזמן האינטרסים הפוליטיים מקבלים אצלו עדיפות ברורה על פני האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של ישראל.
צאו להצביע!
שבת שלום
Udi Evental retweeted
אחד התומכים הכי גדולים של ישראל בעולם כיום כותב את האמת הפשוטה שחייבים להבין:
ממשלה נוספת עם סמוטריץ ובן-גביר זה אסון לישראל.
השניים האלה מחזקים את האויבים שלנו בעולם.
אם אתם רוצים ישראל חלשה, מבודדת, עם ידיים קשורות, תצביעו לרברבנים הקשקשנים הללו, אנשי "שכונת שוטרים בחוף חאן יונס", "אף גרגיר לא ייכנס לעזה", ועוד הבטחות שקר, שבסוף מעבירים לחמאס 700 משאיות כל בוקר.
אם רוצים ישראל חזקה שנלחמת גם באויבים הקרובים (צריך בשביל זה עוד חיילים) וגם באויבים הרחוקים שכרגע מפרקים אותנו בקרב התודעה, חייבים פה שינוי.
I said I wasn’t going to weigh in on who should be prime minister of Israel as that is a decision for Israeli citizens. I did, however, want to share one point of view from the perspective of someone who has an understanding of how Israel is perceived in America.
Itamar Ben-Gvir and Bezalel Smotrich have caused Israel enormous reputational damage with their statements and actions which are presented in the global media as representing the voice and will of all Israelis.
As such, a government formed without Ben-Gvir and Smotrich will send a message to the rest of the world that Israel is turning a new page.
This will allow Israel to rebuild lost credibility, increase the opportunity for an expansion of the Abraham Accords, and enjoy a better relationship with Democrats and Republicans and Americans at large.
האיש שהביא לנו ״ניצחון מוחלט״ בכל החזיתות ו״היפוך קערה״ במזה״ת, פתאום מהלך עלינו אימים עם פצצת גרעין איראנית.
קדנציה נוספת של מי שהפך ״רדיואקטיבי״ בעצמו, בעולם והכי חמור בארה״ב, תפרק את ישראל בפחות משנתיים והאיראנים לא יצטרכו להסתכן.
איבד את זה. לא כשיר.
"When you have to topple, topple, don't talk"
The man who promised us “total victory” in Gaza and “voluntary migration” that would make the problem in the Strip disappear has now come up with a new magic formula for eliminating the Iranian nuclear threat once and for all: regime change.
At the graduation ceremony for an officers’ course at the IDF’s Officer Training School (Bahad 1) this week, Netanyahu declared: “Mojtaba Khamenei has released the safety catch, and Iran is once again trying to develop its bombs of death. There is only one way to eliminate this threat once and for all: to topple the regime in Iran. And that is my directive to the IDF, Mossad, and the security services.”
Netanyahu’s declarations after Operation Rising Lion that “we have eliminated the nuclear threat” and “achieved a historic victory that will endure for generations” have not aged well. Even the historic achievement of bringing the United States into the campaign during Operation Roaring Lion - after we had repeatedly been told that only the Americans possessed the military capabilities needed to put an end to Iran’s nuclear program - proved insufficient.
But hey, there is a solution: let's topple the regime.
Let's set aside for a moment the fact that I have opposed the regime-change strategy for years [link below]. The greatest blow to the prospects of such a strategy succeeding - and one that also intensifies the current Iranian threat - is publicly declaring the objective of overthrowing the regime.
We already have a recent case study in this regard: Operation Roaring Lion, whose objective was to overthrow and replace the Iranian regime. Let's take a retrospective look at the problems this explicitly stated objective created during the war:
A. It allowed the Iranian regime to claim victory simply by virtue of having survived the war.
B. It pushed the regime into an existential, back-against-the-wall struggle, undermined its confidence in negotiations with the United States, and prompted it to consider acquiring nuclear weapons as an insurance policy for its survival and as a means of deterring Israel and the United States from attacking it again.
Beyond the frequent statements recently by official and semi-official figures in Tehran about the need to acquire nuclear weapons, we are now told, unsurprisingly, about troubling developments in this regard.
Moreover, to this day, the regime refuses to engage in substantive negotiations over a nuclear agreement, presumably because it sees little point in reaching agreements with those seeking to overthrow it.
Netanyahu, for his part, opposes any nuclear agreement with Iran, arguing that it would release funds and resources to the regime and thereby undermine efforts to bring about its downfall.
It is far from certain that he is right. First, the structural deficiencies and weaknesses in Iran's economy, economic sectors, and infrastructure are so severe that it is by no means clear that an influx of resources would enable the regime to rehabilitate them quickly. Second, a population struggling to meet its basic needs and simply keep its head above water does not launch revolutions. Indeed, the 2017–2018 protests in Iran erupted after the United States had lifted the heavy sanctions on Iran following the 2015 nuclear agreement.
C. It tied up intelligence and firepower resources during the war without any realistic prospect of achieving the objective. At a certain point, the United States, followed by Israel, abandoned the goal of toppling the regime during the war. It was reported that the IDF scaled back its strikes against the Basij and shifted its focus to Iranian military infrastructure.
D. It created tensions with the US administration and seriously damaged Israel's standing in the United States, amid accusations that Israel had dragged America into a war based on an illusion. Now, according to reports, Trump is considering a short war against Iran to persuade the regime to return to substantive negotiations over a comprehensive agreement, including on the nuclear issue. In other words, there is a gap between Netanyahu's and Trump's objectives for the war.
To sum up, publicly threatening to overthrow the Iranian regime only encourages it to dig in, strengthen its mechanisms of domestic repression, tighten its grip on the country, resist any nuclear agreement - which currently represents a more realistic alternative for delaying Iran's nuclear armament over the long term - and consider moving forward with the development of nuclear weapons, assuming such a decision has not already been made without our knowledge.
If you genuinely want efforts to overthrow the regime to be effective, the last thing you should do is announce them publicly. On the contrary, you should remain silent and even deny that such efforts are underway.
Because the driving force behind domestic protests against the regime must come from within Iran, overt foreign intervention can only undermine them. Do what needs to be done, but quietly and covertly, to create better conditions for the Iranian people (access to the internet, for example) when they decide to take to the streets again.
The bottom line: Public declarations of a regime-change policy undermine the very objective they are intended to advance, while pushing the Iranian regime in dangerous directions - that might materialize before regime change takes place in Iran.
Netanyahu undoubtedly knows all of this. But for a long time now, his political interests have clearly taken precedence over Israel's security and national interests.
Get out and vote!
Shabbat Shalom
#IranWar
הוויכוח סביב שינוי משטר באיראן + "טוויסט"
הדיון סביב שינוי משטר באיראן נמשך כבר שנים. זאת, בצל הערכה שאין דרך להביא לשינוי במדיניותו האגרסיבית של המשטר האסלאמי - הנשענת על מניעים אידיאולוגיים ודתיים - אלא באמצעות החלפתו.
הוויכוח בין תומכי מדיניות זו לבין המסתייגים ממנה הוא מצד אחד דיון *מודיעיני-מחקרי* המתמקד בהערכת יציבות המשטר האיראני, אופיו ותהליכי עומק פנימיים באיראן, ומצד שני דיון *במדיניות* המעשית הרצויה להתמודדות עם האיומים שמציב המשטר הזה.
בבסיס הדיון המודיעיני ניצב שיפוט באשר למהות המשטר. תומכי חלופת שינוי המשטר מחזיקים באמונה פסימית כי הוא לעולם לא יוותר על המהפכה והדחף לייצא אותה לאזור, על ההתנגדות לארה"ב ועל שאיפותיו להצטייד בנשק גרעיני.
גישה זו נוטה להמעיט מאופיו הפרגמטי של המשטר האסלאמי, חרף קיצוניותו. האיאתולות בטהראן מציבים את הישרדותם בראש סדר העדיפויות, וגם אם אינם מוותרים על חזונם המהפכני, הם מוכנים להתפשר עליו, ולו באופן זמני, תחת לחץ כבד ואיום צבאי אמין.
הדוגמה המוכרת ביותר היא החלטתו של מייסד המהפכה, ח'מיני, לשתות מ"כוס התרעלה" ולהפסיק את מלחמת איראן-עיראק, אבל יש נוספות – למשל החלטות יורשו, ח'אמנהאי, להקפיא את תכנית הגרעין ואף לגלגל אותה לאחור ב-2003 בשל חשש מתקיפה אמריקאית, וב-2015 בלחץ הסנקציות.
פערי הערכה נוספים, קשורים לעוצמת ההתנגדות למשטר ולסיכוייו להכילה. מצד אחד התומכים בשינוי משטר מדגישים את השנאה הגוברת של העם לשלטון המדכא ואת שבירת מחסום הפחד ממנו - מאז ה"גל הירוק" ב-2009.
מנגד, נטען שבלי התגייסות רחבה של המעמד הבינוני המחאה לא תוביל לשינוי. בעיה נוספת היא הפיצול בתנועת המחאה, והיעדר הנהגה שתארגן את מגזריה השונים ותתרגם את מחאתם הכלכלית למשנה פוליטית סדורה.
היבט נוסף בדיון נוגע לעוצמת המשטר ואחיזתו בשלטון. המשטר נהנה מתמיכת גרעין קשה (20%) התלוי בו, מחזיק בכלי דיכוי יעילים, בהם כוחות בטחון פנים חזקים ושליטה באינטרנט, ומפעיל מדיניות יעילה: מאפשר "הוצאת קיטור" אך עושה שימוש אכזרי וברוטאלי בכוח, כשנדרש, ומייצר הרתעה חזקה מול הציבור.
מחלוקת אחרת, קשורה לשימוש בסנקציות. יש המדגישים שבצל הסחרור הכלכלי ההמונים יחזרו בעוצמה לרחובות. מנגד, אחרים מבליטים שהמשטר והעם מורגלים בחיים תחת סנקציות כבדות, שמהפכות לא פורצות בתנאי חנק כלכלי ושלאורך זמן המשק והכלכלה במדינה מסתגלים לתנאים המחריפים.
חילוקי דעות מתקיימים גם ביחס ל"יום שאחרי" שינוי משטר, ויש המזהירים מפני עליית דיקטטורה צבאית בהנהגת משמרות המהפכה או משטר לאומני אזרחי, שיהיו מחויבים לא פחות, וכנראה אף יותר, לדיכוי הפנימי, לחתירה להגמוניה אזורית ולגרעין.
הוויכוח סביב תוחלתה של מדיניות שינוי המשטר הוא שיעור מעניין בתחום הערכת המציאות והיכולת לחזות כיצד תתפתח. ועדיין, מה רע בכל מקרה בלחץ חיצוני המעודד כוחות פנימיים שיחלישו את המשטר? הבעיה, במיוחד מהזווית הישראלית, קשורה בעיקר לתוכנית הגרעין ולצורך המיידי לעצור אותה.
כל העוסקים בחשיבה על שינוי משטר מסכימים שלא ניתן לחזות התפתחות תהליכי מחאה, ושעיתוי הבשלתם באיראן לכדי שינוי שלטוני, אם בכלל, יארך עוד זמן, אולי הרבה זמן. מעבר לכך, תוצאות המהלך עלולות להיות שונות מאוד משתוכנן כפי שקרה לא פעם במזה"ת: בלבנון, עיראק ואפגניסטן.
לסיכום, חלופת שינוי המשטר לא מציעה פתרון לעצירת תוכנית הגרעין. יתכן שלהיפך, חתירה אקטיבית ומוצהרת להפלת המשטר האיראני, עלולה לחזק את נחישותו להצטייד בגרעין כערובה לשרידותו, ואת התבצרותו בסירובו לחזור למו"מ. כל אלה, הופכים את מדיניות שינוי המשטר באיראן, לחלופה בעייתית, שמדינת ישראל לא באמת יכולה לבסס עליה אסטרטגיה לעצירת תכנית הגרעין של איראן.
הוויכוח סביב שינוי המשטר אקטואלי וחשוב על רקע המלחמה עם איראן... אבל מה שקראתם כרגע הוא קטעים ממאמר שכתבתי בדיוק לפני 7 שנים (!). מצורף הקישור.
runi.ac.il/research-institut…
Udi Evental retweeted
ציוץ אישי. אישי פוליטי.
ב-27.10, לפני כמעט לפני שלושה עשורים, נפצעתי קשה מאוד בקרב פנים אל פנים עם לוחמי חיזבאללה בין ריחן לסוג׳וד. איבדתי ריאה, תפקוד ביד (וקצת), ועברתי שנים של שיקום לא פשוט. המח״ט שלי בגולני בתקופה ההיא היה גדי אייזנקוט, ומפקד הגזרה יאיר גולן (שהעלה אותי למשפט על טעות בניווט כמה שבועות קודם). מאז ועד היום לא הפסקתי לרגע להאמין שצריך ואפשר להפוך את המקום הזה למקום טוב יותר, והקדשתי את חיי כדי לנסות לעשות את זה ממש בכל יום מאז.
ב-27.10, יום שלישי הקרוב, האפשרות הזו, להפוך את ישראל למקום טוב יותר, עומדת למבחן הגדול ביותר שאני חוויתי בחיי הבוגרים. לא בגלל השאלה מי ינצח בבחירות, אלא בגלל השאלה מי אנחנו נהיה, מה הסיפור שלנו, ומה נראה במראה ביום שאחרי הבחירות. מעולם בהיסטוריה של ישראל השאלה שעומדת על הפרק לא הייתה ברורה יותר. אם אחרי ארבע שנים של ממשלה קיצונית, משיחית, אלימה, מושחתת וכושלת, הציבור הישראלי יבחר שוב בנתניהו לראשות הממשלה, זהו איתות ברור לחברה הישראלית ולקהילה הבינלאומית שישראל כפי שהכרנו אותה כבר לא קיימת עוד, ושישראל החדשה מבוססת על הסיפור והערכים של בן גביר, סמוטריץ׳, החרדים ושאריות הליכוד הפופוליסטי.
מהצד השני, אם יתרחש כאן מהפך, כפי שאני מאמין ומקווה שיתרחש, יהיה לנו עוד המון מה לתקן, אבל לפחות נוכל להמשיך להאמין שתיקון הוא אפשרי כי הפלטפורמה הערכית והזהותית, עבורה אני ואחרים סיכנו את חיינו, חינכנו את ילדינו, ופעלנו בכל דרך כדי לקדם, היא עדיין הבסיס עליו מושתתת מדינת ישראל. זו צומת שממנו לרבים מאיתנו יש תחושה שלא תהיה ממנו חזרה.
באופן אישי, אני לא ישן כבר חודשים, גם מתוך דאגה עצומה לגורל המקום הזה, אבל גם בניסיונות לא פוסקים לסייע לכל מי שפועל כדי להביא לשינוי המיוחל. קשה לי לתאר במילים כמה תקווה ואפילו שמחה מעוררת בי האפשרות או המחשבה שאייזנקוט, המח״ט שלי לשעבר, עשוי להיות זה שיוביל את ישראל לתיקון. האנושיות, הערכיות, היושרה, והדרך - זה כל מה שהייתי רוצה לראות בראש הממשלה שלי.
ועדיין, כדי שהתמונה תהיה שלמה, וכדי שיהיה כאן תיקון אמיתי, לצערי לא אוכל להצביע לו. פשוט כי לצד איזנקוט כראש ממשלה, ב-27.10 ישראל חייבת שיאיר גולן והדמוקרטים יהיו גדולים. הם עמוד האש הערכי שלפני המחנה, הם ישראל הדמוקרטית, היהודית, הבטוחה והשוויונית שאני כל כך רוצה לראות כאן. הם אלו שמבינים וגם אומרים בצורה מפורשת, שאם ישראל לא תהיה מתקדמת, שוויונית, שוחרת שלום, ומוסרית, היא לעולם לא תהיה בטוחה, ולא תוכל לקיים את החזון הבסיסי על בסיסו הוקמה.
לשמחתי, העובדה שבישראל אין שום משמעות לגודל המפלגה הגדולה, אלא רק לגודל הגוש, מאפשרת לי פריביליגיה אדירה - להצביע למפלגה שחשוב לי שתוביל את ישראל מבחינה ערכית (הדמוקרטים), ולסמוך עליהם במאה אחוז שיתמכו באיזנקוט, שאני כל כך מאמין בו לראשות הממשלה. כשזה יקרה, כשהסיפור שלנו יחזור להיות שלנו, אני ועוד הרבה אחרים, נוכל לחזור לישון בשקט. טוב, אולי ללילה אחד, כי אחריו נתגייס בכל הכוח לסייע לממשלה החדשה לתקן את המדינה.
Udi Evental retweeted
זה בעיניי הראיון הכי חשוב שנתניהו העניק בינתיים בבחירות, מפני שהוא מבהיר איך ייראו החיים עצמם בממשלתו הבאה: סבירות גבוהה להטלת סנקציות משתקות על ישראל (למשל בבנקאות, ביטוחים והובלה ימית לארץ), לצד ניסיון נואש לעקוף אותן באמצעות קריפטו - מטבעות שמקבלי התשלומים בחו״ל לא יכבדו בניגוד להנחיות, למעט באירועי שוליים פליליים או במדינות לא מערביות כמו סין. מי שרוצה לנסות בידוד בינלאומי כשיטה כלכלית, מוזמן להסתכל קודם על הכלכלה הרוסית לאחר שנים אחדות של סנקציות מצד האיחוד האירופי - הפגיעה ברמת החיים של כל אזרח פה תהיה עצומה, וטוב שהיא עולה כבר עכשיו על השולחן.
Udi Evental retweeted
אלו נקודות חשובות מאד.
תקראו
"אם אתה צריך להפיל תפיל, אל תדבר"
האיש שהבטיח לנו "ניצחון מוחלט" בעזה, ו"הגירה מרצון" שתעלים את הבעיה ברצועה, בא עם מתכון קסם חדש להסיר סופית את איום הגרעין האיראני: הפלת המשטר.
בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1 השבוע נתניהו הצהיר כי ״מוג׳תבא חמינאי שחרר את הנצרה ואיראן מנסה שוב לפתח את פצצות המוות. יש רק דרך אחת להסיר את האיום הזה אחת ולתמיד - להפיל את המשטר באיראן. וזו ההנחיה שלי לצה״ל, למוסד ולזרועות הביטחון״.
ה"הסרנו את איום הגרעין... והשגנו ניצחון היסטורי שיעמוד לדורות" עליהם הכריז נתניהו אחרי "עם כלביא" לא התיישן טוב. גם ההישג ההיסטורי של כניסת ארה"ב למערכה ב"שאגת הארי", שתמיד אמרו לנו שיש לה את היכולת הצבאית לסגור את הסיפור הגרעיני, התברר כבלתי מספיק.
אבל היי, יש פתרון, נפיל את המשטר. נשים בצד רגע שאני מסתייג כבר שנים מאסטרטגיית שינוי המשטר [הסבר מפורט בציוץ הבא] אבל הפגיעה הכי קשה בסיכויי הצלחתה, שגם מעצימה את האיום האיראני הנוכחי, היא להצהיר בפומבי על יעד הפלת המשטר.
יש כבר מקרה בוחן בהקשר זה: מבצע "שאגת הארי", שמטרתו הייתה הפלת ושינוי המשטר באיראן. בואו נסתכל רגע ברטרוספקט על הבעיות שהיעד המוצהר הזה במלחמה יצר:
א. הוא אפשר למשטר האיראני לטעון לניצחון רק מעצם עמידתו על הרגליים, בסוף המלחמה.
ב. הוא הכניסה את המשטר למוד של מלחמה קיומית עם הגב לקיר, ערער את אמונו במו"מ עם ארה"ב ודחף אותו לשקול להצטייד בנשק גרעיני כתעודת ביטוח לשרידותו וכדי להרתיע את ישראל וארה"ב מלתקוף אותו פעם נוספת.
מעבר להצהרות התכופות בימים אלה של גורמים רשמיים וסמי רשמיים בטהראן על הצורך להצטייד בנשק גרעיני, אנחנו מתבשרים כעת, לא במפתיע, על התפתחויות מטרידות בהקשר זה.
בנוסף, עד היום המשטר מסרב להיכנס לשיחות מהותיות על הסכם גרעין, מן הסתם כי הוא לא רואה טעם לסגור הסכמים עם מי שמבקש להפילו. נתניהו, מצדו, מסרב לכל הסכם גרעין עם איראן בטענה כי הוא ישחרר למשטר כספים ומשאבים שיפגעו במאמץ להפלתו.
ספק אם הוא צודק. ראשית, הפערים והליקויים המבניים בכלכלה, במשק, ובשתיות באיראן כל כך חריפים, שלא בטוח שהזרמת המשאבים תאפשר למשטר לשקם אותם כל כך מהר. שנית, עם שנלחם במצוקות קיום ובשמירת הראש מעל המים לא יוצא למהפכות. ולראיה, מהומות 2017-2018 באיראן התרחשו דווקא אחרי שארה"ב הסירה את הסנקציות הכבדות על איראן בעקבות הסכם הגרעין של 2015.
ג. הוא ריתק משאבי מודיעין ואש במהלך המלחמה, ללא תוחלת אמיתית. בשלב מסוים, ארה"ב ואחריה ישראל ירדו מיעד הפלת המשטר במלחמה, ודווח שצה"ל צמצם את הפגיעה בבסיג' ועבר להתמקד בתשתיות צבא באיראן.
ד. הוא יצר מתחים עם הממשל האמריקאי, ופגע קשה במעמד ישראל בארה"ב, על רקע טענות שגררה את אמריקה למלחמה על בסיס מקסם שווא. כעת, עפ"י המדווח, טראמפ שוקל מלחמה קצרה באיראן כדי לשכנע את המשטר לחזור למו"מ מהותי על הסכם מקיף, כולל בתיק הגרעין. זאת אומרת, שיש פער בין יעדי המלחמה של נתניהו וטראמפ.
לסיכום, איום פומבי בהפלת המשטר באיראן רק מדרבן אותו "להחזיק חזק", לחזק את מנגנוני הדיכוי הפנימי ולהדק את אחיזתם בשטח, להתנגד לכל הסכם גרעין, שהוא כרגע החלופה הריאלית לעכב את התגרענות איראן לאורך זמן, ולשקול להתקדם לפיתוח נשק גרעיני, אם לא כבר נפלה החלטה כזאת ואנחנו עדיין לא יודעים.
אם אתה באמת רוצה שמאמצים להפלת המשטר יהיו יעילים הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה להצהיר עליהם. להיפך, אתה צריך לשתוק ואפילו להכחיש אותם. מכיוון שהמנוע של מחאה פנימית נגד המשטר הוא מנוע פנימי והתערבות מוצהרת מבחוץ רק יכולה לפגוע בו, תעשה מה שצריך, אבל בשקט ובחשאי, כדי לייצר תנאים טובים יותר עבור הציבור האיראני (גישה לאינטרנט למשל) כשיחליט לצאת שוב לרחובות.
בשורה התחתונה, הצהרות על מדיניות של שינוי משטר מזיקות ליעד עצמו ודוחפות את המשטר האיראני לכיוונים מסוכנים, שעלולים להבשיל לפני שינוי משטר באיראן. נתניהו בוודאות יודע את כל זה, אבל כבר מזמן האינטרסים הפוליטיים מקבלים אצלו עדיפות ברורה על פני האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של ישראל.
צאו להצביע!
שבת שלום
הוויכוח סביב שינוי משטר באיראן + "טוויסט"
הדיון סביב שינוי משטר באיראן נמשך כבר שנים. זאת, בצל הערכה שאין דרך להביא לשינוי במדיניותו האגרסיבית של המשטר האסלאמי - הנשענת על מניעים אידיאולוגיים ודתיים - אלא באמצעות החלפתו.
הוויכוח בין תומכי מדיניות זו לבין המסתייגים ממנה הוא מצד אחד דיון *מודיעיני-מחקרי* המתמקד בהערכת יציבות המשטר האיראני, אופיו ותהליכי עומק פנימיים באיראן, ומצד שני דיון *במדיניות* המעשית הרצויה להתמודדות עם האיומים שמציב המשטר הזה.
בבסיס הדיון המודיעיני ניצב שיפוט באשר למהות המשטר. תומכי חלופת שינוי המשטר מחזיקים באמונה פסימית כי הוא לעולם לא יוותר על המהפכה והדחף לייצא אותה לאזור, על ההתנגדות לארה"ב ועל שאיפותיו להצטייד בנשק גרעיני.
גישה זו נוטה להמעיט מאופיו הפרגמטי של המשטר האסלאמי, חרף קיצוניותו. האיאתולות בטהראן מציבים את הישרדותם בראש סדר העדיפויות, וגם אם אינם מוותרים על חזונם המהפכני, הם מוכנים להתפשר עליו, ולו באופן זמני, תחת לחץ כבד ואיום צבאי אמין.
הדוגמה המוכרת ביותר היא החלטתו של מייסד המהפכה, ח'מיני, לשתות מ"כוס התרעלה" ולהפסיק את מלחמת איראן-עיראק, אבל יש נוספות – למשל החלטות יורשו, ח'אמנהאי, להקפיא את תכנית הגרעין ואף לגלגל אותה לאחור ב-2003 בשל חשש מתקיפה אמריקאית, וב-2015 בלחץ הסנקציות.
פערי הערכה נוספים, קשורים לעוצמת ההתנגדות למשטר ולסיכוייו להכילה. מצד אחד התומכים בשינוי משטר מדגישים את השנאה הגוברת של העם לשלטון המדכא ואת שבירת מחסום הפחד ממנו - מאז ה"גל הירוק" ב-2009.
מנגד, נטען שבלי התגייסות רחבה של המעמד הבינוני המחאה לא תוביל לשינוי. בעיה נוספת היא הפיצול בתנועת המחאה, והיעדר הנהגה שתארגן את מגזריה השונים ותתרגם את מחאתם הכלכלית למשנה פוליטית סדורה.
היבט נוסף בדיון נוגע לעוצמת המשטר ואחיזתו בשלטון. המשטר נהנה מתמיכת גרעין קשה (20%) התלוי בו, מחזיק בכלי דיכוי יעילים, בהם כוחות בטחון פנים חזקים ושליטה באינטרנט, ומפעיל מדיניות יעילה: מאפשר "הוצאת קיטור" אך עושה שימוש אכזרי וברוטאלי בכוח, כשנדרש, ומייצר הרתעה חזקה מול הציבור.
מחלוקת אחרת, קשורה לשימוש בסנקציות. יש המדגישים שבצל הסחרור הכלכלי ההמונים יחזרו בעוצמה לרחובות. מנגד, אחרים מבליטים שהמשטר והעם מורגלים בחיים תחת סנקציות כבדות, שמהפכות לא פורצות בתנאי חנק כלכלי ושלאורך זמן המשק והכלכלה במדינה מסתגלים לתנאים המחריפים.
חילוקי דעות מתקיימים גם ביחס ל"יום שאחרי" שינוי משטר, ויש המזהירים מפני עליית דיקטטורה צבאית בהנהגת משמרות המהפכה או משטר לאומני אזרחי, שיהיו מחויבים לא פחות, וכנראה אף יותר, לדיכוי הפנימי, לחתירה להגמוניה אזורית ולגרעין.
הוויכוח סביב תוחלתה של מדיניות שינוי המשטר הוא שיעור מעניין בתחום הערכת המציאות והיכולת לחזות כיצד תתפתח. ועדיין, מה רע בכל מקרה בלחץ חיצוני המעודד כוחות פנימיים שיחלישו את המשטר? הבעיה, במיוחד מהזווית הישראלית, קשורה בעיקר לתוכנית הגרעין ולצורך המיידי לעצור אותה.
כל העוסקים בחשיבה על שינוי משטר מסכימים שלא ניתן לחזות התפתחות תהליכי מחאה, ושעיתוי הבשלתם באיראן לכדי שינוי שלטוני, אם בכלל, יארך עוד זמן, אולי הרבה זמן. מעבר לכך, תוצאות המהלך עלולות להיות שונות מאוד משתוכנן כפי שקרה לא פעם במזה"ת: בלבנון, עיראק ואפגניסטן.
לסיכום, חלופת שינוי המשטר לא מציעה פתרון לעצירת תוכנית הגרעין. יתכן שלהיפך, חתירה אקטיבית ומוצהרת להפלת המשטר האיראני, עלולה לחזק את נחישותו להצטייד בגרעין כערובה לשרידותו, ואת התבצרותו בסירובו לחזור למו"מ. כל אלה, הופכים את מדיניות שינוי המשטר באיראן, לחלופה בעייתית, שמדינת ישראל לא באמת יכולה לבסס עליה אסטרטגיה לעצירת תכנית הגרעין של איראן.
הוויכוח סביב שינוי המשטר אקטואלי וחשוב על רקע המלחמה עם איראן... אבל מה שקראתם כרגע הוא קטעים ממאמר שכתבתי בדיוק לפני 7 שנים (!). מצורף הקישור.
runi.ac.il/research-institut…
מלחמה לסיכול הבחירות והדמוקרטיה לא לסיכול הגרעין האיראני. נתניהו החשוד כנגוע בשיקולים פוליטיים ואישיים זרים עד צוואר לא כשיר לקבל החלטה כזו. אסור לו.
סקופ: שר ההגנה האמריקני הגסת' ביקר בישראל בחשאי ביום שני ונפגש עם נתניהו. הפרטים בכתבה שלי ב-@N12News
mako.co.il/news-world/2026_q…
נתניהו התבלבל. הוא ראש ממשלה לא רמטכ״ל. ואפילו לצה״ל יש תפיסת בטחון יותר רחבה ופחות פשטנית מזו. על מרכיב המניעה כבר כתבתי מה אני חושב [ציוץ הבא].
1⃣ צריך להתייחס בזלזול לסיסמאות של נתניהו אתמול בהצגת "תפיסת הבטחון" אבל זאת הזדמנות לדבר הסוגיות שהעלה בצורה קצת יותר רצינית - שרשור למיטיבי לכת
===
יתרון ביכולות הצבאיות - ברור שישראל צריכה יתרון, אחרת היא לא תוכל לשרוד, אני מסכים שהנחת המוצא היא שיהיו על ישראל איומים בטווח הנראה לעין.
אבל, בחיים של אומה, חייבים להתייחס לכוונות, הנה עובדה שאנחנו עושים את זה בהסכמי שלום עם מצרים וירדן, ולא משמידים את צבאם. וגם לגבי כוונות של אויבים צריך להתייחס כי אין הצדקה תמידית לצאת למלחמות.
חמור מכך, מה הכוונה שלא ניתן להסתמך על כוונות ידידים? אני מבין שנתניהו מתכתב עם ההצהרה על סופר ספרטה, אבל הוא באמת חושב שישראל צריכה להתייחס בחשדנות תמידית לכל הידידים ובעלות הברית שלה. הרי מה שזה יגרום שהם יחשדו בה ויגלו כלפינו יחס עוין, זה רק יחמיר את מצבנו האסטרטגי.
לגבי האמירה שחייבים להימנע מהכלה של בניין כוחם של אויבים, אין לזה היתכנות אמיתית. אי אפשר לתקוף את כל מדינות האזור כל הזמן. אם נוכל לעשות את זה, לא צריך להיות צעד אחד לפני כולם, הרי הם לא יצליחו לחצות את קו הזינוק.
:
"מניעה וקוץ בה"
בנאומו המוקלט של ראש הממשלה ליום העצמאות, בלט המיקוד בעוצמת הכוח הצבאי ובהפעלתו נגד אויבינו ("ריסקנו", "פגענו", "קמנו כלביא" "שאגנו כארי", "אגרוף ברזל" ועוד). מצד שני, לא מוזכרים הסדרים והסכמים או חתירה אליהם. זה לא מקרה. הדברים משקפים שינוי עמוק ובעייתי בתפיסת הביטחון המסורתית של ישראל.
בתום שנתיים וחצי של מלחמה רב-זירתית, כבר ניתן לומר שההיפוך בתפיסת הביטחון, במוקדו ניצב רעיון המניעה, לא רק שלא מביא לישראל יותר בטחון, אלא כנראה פחות. מהי מהות ההיפוך? איך הגענו אליו? איך נראה מאזן הבטחון שהושג על בסיסו? איפה טעינו בדרך והאם והיכן צריך לחזור לאחור ולתקן?
לאור חשיבותה הרבה של הסוגייה בעיני, מעלה פוסט ארוך מהרגיל (אבל לא יותר מדי), שאני תקווה שיעורר דיון. תודה לחברי, המלומדים ממני בנושא, על הסיוע בהערות, תובנות ורעיונות. מתחילים...
היפוך תפיסתי
בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר מדינת ישראל, הממשלה והצבא, שינו את תפיסת הבטחון של ישראל מן הקצה אל הקצה. ההיפוך הזה קרה תוך כדי מלחמה, ללא דיון אמיתי, בניגוד לשנים עברו בהן עסקה ישראל בנושא לעומק ובכובד ראש, למשל בוועדת מרידור.
תפיסת הבטחון ששירתה היטב את ישראל במשך 70 שנה התבססה על הנדבכים המוכרים של הרתעה, התרעה והכרעה, כשבהמשך התווספה אליה "רגל" ההגנה. עיקרי התפיסה הזו נוסחו עוד בימי בן גוריון ועודכנו במעלה השנים.
בן גוריון הבין כי ישראל, כמדינה קטנה מוקפת אויבים עם מגבלת משאבי הון וכוח אדם, זקוקה לתקופות ארוכות של שקט, משק מתפקד וצמיחה כלכלית, כדי להיות מסוגלת לקיים את עצמה ולהתפתח, ובתוך כך גם לצבור את המשאבים הנדרשים למלחמות שייגזר עליה לנהל.
על רקע זה, בן גוריון חתר למלחמות קצרות ככל האפשר וחד-זירתיות, שיאפשרו לישראל למצות את יתרונה בכוח מחץ זמין, שיעביר את הלחימה לשטח האויב; ולהאריך ככל הניתן את תקופות השקט והיציבות שבין המלחמות.
על בסיס תפיסתי זה נולד הצורך בהרתעה חזקה שתמנע מלחמות תכופות מדי, בהתרעה מודיעינית, שתאפשר לכוחות צה"ל להיערך לבלימת האיום במקרה שההרתעה כשלה, ויכולת הכרעה צבאית שתקצר את משך המלחמות. בעקבות ועדת מרידור נוסף לתפיסת הבטחון גם נדבך ההגנה על ממדיה השונים. בן גוריון ראה בגיבוי ובתמיכה של לפחות של מעצמה עולמית אחת, רכיב קריטי נוסף בתפיסת הבטחון.
בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר תפיסת הבטחון עברה היפוך דה-פקטו שבמרכזו רעיון המניעה – הכחדת איומים בהתהוותם, בכל החזיתות, באמצעות הפעלת כוח עצים, לעיתים לא פרופורציונאלי, ללא התחשבות במסגרת משאבית. הרעיון הוא למנוע התפתחות כל איום שעלול להתנפץ על ישראל בהפתעה, כפי שקרה לנו ב-7 באוקטובר.
למעשה, ממדיניות שחתרה להאריך את תקופות השקט שבין המלחמות על בסיס ניהול סיכונים מול האיומים וחתירה להסדרים, ישראל עברה למדיניות שמשמרת רצף של מלחמות ללא הפסקה וללא מהלכים מדיניים, תוך זלילת משאבי המדינה הכלכליים והצבאיים והטלת עומס הולך וגובר על הסדיר, המילואים והמשק.
יתרה מכך, די מהר תפיסת המניעה עלתה מדרגה והפכה ל"הגנה קדמית" (יופמיזם של כיבוש שטח) באמצעות יצירת "רצועות ביטחון", בעזה, בסוריה ובלבנון. ברמה הגבוה יותר הדרג המדיני החל לייצר אתוס של חיים תחת איומים קיומיים המרחפים כל העת מעלינו ושיש להכחידם באמצעות "ניצחון מוחלט", תוך גיוס זכר השואה לחיזוק הנרטיב. לא פלא שבצל תפיסה מסוג זה ראש הממשלה כינה את ישראל "סופר ספרטה".
בסיס שגוי
איך הגענו להגיון של מניעה, במשמעותה הרחבה ביותר? מגמת ההתרחקות מתפיסת הבטחון המסורתית החלה, בתהליך הדרגתי, שנים לפני ה-7 באוקטובר, וביטוייה המרכזיים היו שינוי הכיוון בצה"ל שהלך והתמקד באופרציה על חשבון אסטרטגיה. אחד מהביטויים הבולטים לכך הייתה תפיסת המב"מ (מערכה בין המלחמות), מעין "מיני מניעה" בה סיפרנו לעצמנו שאנחנו גורעים איומים על ישראל באשר הם, למרות שפעלנו רק בזירות בהן סיכוני ההסלמה היו נמוכים (בעיקר בסוריה, ובכלל לא בלבנון).
התפתחות הגנה משופרת על העורף (כיפת ברזל) ועליה דרמטית בהספקי התקיפה ויכולת המהלומה של חיל האוויר, סיפקו למקבלי החלטות ולצה"ל יותר חופש פעולה בהפעלת הכוח בזירות השונות, ואולי גם "שכבת הגנה", שאפשרה לדרג המדיני לנהל סכסוכים מבלי לפתור אותם באמצעות הסדרים מדיניים.
אבל היפוך התפיסה השלם מגיע רק בעקבות הטראומה של ה-7 באוקטובר - "סופה מושלמת" של כשל מערכתי, בלתי ניתן להכחשה, בכל נדבכי תפיסת הבטחון. האסון הזה, מוביל לתגובת נגד תפיסתית, בלא מחשבה עמוקה, כפי שנדרש מנושא שהוא בנפשה של המדינה.
תפיסת הבטחון לא עבדה ב"רגע האמת" כי ישראל וצה"ל כשלו במימוש רכיביה ועקרונותיה, אחרי תהליך השחתה איטי והדרגתי של שנים, שלא שמנו אליו לב, ולא כי היא שגויה מיסודה. כך, ישראל "שפכה את התינוק עם המים" והלכה לתפיסה חדשה, שהייתה זמינה עבורה (יותר כוח...), במקום לבחון, בעומק הנדרש, את כשלי התפיסה ה"קלאסית", ובלא לחשוב שאולי צריך לחזור ליסודות מהם סטינו.
מה קרה לתפיסת הבטחון ב-7 באוקטובר? ישראל התבססה יתר על המידה על הרתעה, ובשל קונספציה שגויה לא זיהתה את הסימנים לסדיקתה. יתכן שזה קשור גם למעבר של ישראל, במרוצת השנים, מתפיסה של הרתעה בסיסית מול האויבים, להרתעה טקטית ומוגבלת, שמצריכה סבבי לחימה לתחזוקתה.
כשההרתעה קורסת המודיעין חייב לממש את ייעודו העליון ולספק התרעה למלחמה. אבל, בשל אותה קונספציה עמוקה לא ניתנה התרעה קונקרטית מול עזה (בניגוד להתרעה אסטרטגית שסופקה לדרג המדיני בשורת מכתבים).
גם רכיב ההגנה בתפיסת הבטחון כשל באופן מחפיר ב-7 באוקטובר, בין היתר אחרי שעבר השחתה בעקבות הסתמכות יתר על בניית מכשולים וטכנולוגיה. אם הייתה היערכות הגנתית הולמת סביב עזה, למול הכוח הצבאי של חמאס בשטח ולא על בסיס ניתוח כוונותיו - אחד הלקחים המרכזיים של מלחמת יום כיפור - טבח ה-7 באוקטובר היה עשוי להימנע במידה רבה.
ולבסוף ההכרעה. במונחים צבאיים צה"ל הכריע את חמאס, אבל את מטרות המלחמה בעזה, ובראשן החלפת שלטון הארגון ברצועה, לא ניתן להשיג רק בכוח צבאי ללא פעולה מדינית, שתאפשר את ההגעה למציאות האסטרטגית הרצויה. כאן הדרג המדיני, שלא הפסיק לדבר על "ניצחון מוחלט", כשל, אבל מנסה להפיל את האשמה על הצבא.
מאזן המניעה בתום שנתיים וחצי
בחתך זירתי
תפיסת המניעה, בין היתר, הביאה עלינו רצף של לחימה רב-זירתית, ומהלכים צבאיים קרקעיים מתמשכים. אלו גבו תשלום מחירים כבדים והיעדר בטחון בעורף, ונעצרו רק בשל לחץ חיצוני ובעיית משאבים, בהיעדר יוזמה מדינית מצד ישראל.
למעשה, תפיסה של מניעה, באמצעות האשליה שניתן להכחיד באופן מוחלט איומים רק בכוח צבאי, לא הותירה מקום לחתירה להסדרים מדיניים.
הדוגמה הבולטת היא עזה, שם לא רק שהממשלה לא פעלה לקדם הסדרים, היא ניסתה לסכל אותם, תוך התעקשות לא לעסוק ב"יום שאחרי" המלחמה וניסיון לקדם כיבוש מלא של הרצועה.
כך נקלענו בעזה ל"מלחמת שולל" בה צה"ל השיג הכרעה צבאית בשטח, אבל בהיעדר מהלך מדיני שישלים אותו, באמצעות בניית חלופה לשלטון חמאס, ברגע שצה"ל יצא מאזור לחימה, רק חמאס היה בשטח כדי לשוב ולמלא את הוואקום. כך, צה"ל מצא את עצמו חוזר פעם אחר פעם לאותן ג'באליה, בית חנון, ח'אן יונס ושמות רבים נוספים, שהפכו מוכרים מדי לאזרחי ישראל.
סוריה היא דוגמא מובהקת להרחבת מרכיב המניעה ל"הגנה קדמית" מונעת, תוך יצירת איומים מיותרים, ובאופן המסכל את האפשרות הזמינה והריאלית להסכם אי-לוחמה היסטורי עם סוריה.
במקומו, צה"ל נכנס לאזור החיץ בגולן ולכתר החרמון הסורי - נוכחות שלא משרתת צורך ביטחוני הגנתי חיוני. הסכמי ההפרדה, שרקח קיסינג'ר ב-1974, שרתו היטב את ישראל ואפשרו לצה"ל להגן ביעילות על יישובי רמת הגולן, ולשמור את הגבול עם סוריה כאחד השקטים ביותר במשך חמישים שנה. לקו 1974 יתרון טופוגרפי חשוב והוא מוגן היטב בתעלות נגד טנקים ובאמצעי תצפית ואש. בתנאים אלו, אם צה"ל הפיק את לקחי ה 7 באוקטובר - הוא יוכל לעצור כל איום קרקעי על הגולן.
בלבנון, ישראל חזרה למציאות של רצועת בטחון, שלא סיפקה בטחון לפני 25 שנה, וצפויה עוד פחות לספק אותו כיום. רצועת בטחון לא תפתור את האיום תלול-המסלול כשרוב הירי לישראל מתבצע מצפון לליטני, לא תפרק את חזבאללה מנשקו, שנמצא גם הוא בעומק ובבקאע, ולא תשמש מנוף על ממשלת לבנון, לאור ההערכה, המפוכחת, שהיא חלשה מדי כיום מכדי לפרק את חזבאלללה. במקום אלו, רצועת בטחון תספק לחזבאללה הזדמנות למלחמת גרילה שתזנב בכוחותינו בשטח, ולשיקום מעמדו הנחלש בלבנון, כמי שנלחם ב"כיבוש".
ובאיראן? סיכול הצטיידות ביכולת גרעין צבאית של יריבינו במזה"ת, הפך להיות חלק חצי רשמי מתפיסת הבטחון של ישראל וזכה לכינוי "דוקטרינת בגין", שיושמה בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007.
מבצע "עם כלביא" ב-2025 יכול אולי להיחשב כמניעת איום גרעיני, אבל מבצע "שאגת הארי", ב-2026, כבר נועד להסיר לחלוטין את האיום באמצעות שינוי משטר באיראן, ופירוק מאגר הטילים של איראן. אלו הן שתי מטרות שהשגתן, אם היא בכלל אפשרית באמצעים צבאיים, מחייבת מלחמת נצח או סבבי התשה בלתי נגמרים.
נזקיה של תפיסת המניעה לא נגמרים כאן; ומשפיעים גם על מצבה וחוסנה הפנימי של ישראל ועל מעמדה הבינ"ל ויחסי החוץ שלה.
נזקים מבית
בתום שנתיים וחצי של מלחמה כבר ברור כי תפיסת בטחון המבוססת על מניעה במובנה הרחב לא מתכנסת עם מסגרת המשאבים הזמינים למדינת ישראל, פוגעת בחוסן כלכלתה ובגיוס השקעות (ירידה בדירוג האשראי, בריחת מוחות) והביאה את הרמטכ"ל להרים "עשרה דגלים אדומים" ולהזהיר כי הצבא "קורס לתוך עצמו". וכל אלה, למרות שתקציב הביטחון יותר מהוכפל לעומת 2023 (ל-160 מיליארד שקל), על חשבון תחומים אחרים, קריטיים לא פחות לחוסן הלאומי ולכושר התחרות של ישראל.
התבססות על מניעה והגנה קדמית, בכל מקום ולאורך זמן, תפגע בצמיחה הכלכלית וביכולת מימון בניין הכוח וכושר ההכרעה הצבאי בשדה הקרב של מלחמות העתיד. זאת, במיוחד בעידן של משבר כוח אדם חריף בצה"ל, בצל המשך השתמטות, וקושי להאריך בחוק את שירות החובה והמילואים.
תפיסת בטחון המתבססת על מניעה מייצרת חיכוך צבאי מתמשך, ומשרתת בכך את הדרג המדיני, שמבקש להתנער בכל דרך מאחריותו לאסון ה-7 באוקטובר. לחימה רצופה מסיטה את המיקוד מכשליו, מאפשרת לו לחמוק מועדת חקירה עם סמכויות אמיתיות, שתבדוק גם את אחריותו למחדל (אחרי שהצבא, כבר ביצע תחקירי עומק) ו"משחררת" אותו מאחריות על המעשה המדיני, שישלים את הצבאי, תוך הטלת האשמה למציאות הבעייתית על כתפי הצבא.
בעבר שריר התכנון האסטרטגי בצה"ל היה חזק ודומיננטי בתהליכי קבלת ההחלטות הלאומיים. המצב כיום השתנה. הצבא, "צרוב" מכשלון ה-7 באוקטובר, נלחם ללא הפסקה, רואה בהפעלת כוח פתרון מרכזי לבעיות, ובמידה רבה המיר חשיבה אסטרטגית בטקטית. בתנאים אלה, נדמה שהצבא איבד את היכולת להתייצב מול הדרג המדיני ולהוביל הערכת מצב מאוזנת בה נשקלים גם יתרונות הגלומים בריסון הפעלת הכוח לטובת מהלכים מדיניים. זאת, מה גם שהפעלת כוח רציפה מגדילה את התקציבים לצבא ולביטחון, בעוד שהפוגות ארוכות בלחימה עלולות להקטין אותם.
רצועות בטחון, בדרום ובצפון, לא רק שמייצרות איומים על הכוחות ושואבות אותם פנימה בצל חיכוך שיגבר לאורך זמן, הן מייצרות מציאות של כיבוש, שגורמים שונים בישראל, ובייחוד בימין הקיצוני, מזהים בה שטחים זמינים להתפשטות, סיפוח והתיישבות יהודית.
יתרה מכך, בחשיבה הביטחונית הישראלית, תמיד היה זרם סמוי שחתר להרחיב את גבולות הבטחון של ישראל. במידה רבה, גישת המניעה היא ביטוי אופרטיבי של התפיסה הזו. כך נוצרה כיום בישראל קואליציה ביטחונית-אידאולוגית, שעושה שימוש בנרטיב הגנתי-מניעתי כדי לממש אג'נדה משיחית של "ישראל הגדולה".
נזקים מחוץ
פגיעה חמורה נוספת בביטחון ישראל, שהביאה עלינו תפיסת המניעה הרחבה בכלל הזירות, היא הדרדרות התמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית, ופגיעה במעמדנו בארה"ב, שנמצא כיום בשפל של כל הזמנים. לאורך זמן, כשהניכור כלפי ישראל רק עולה בקרב האוכלוסיה הצעירה, היחסים המיוחדים עם ארה"ב, שהם אחד האדנים הקריטיים בביטחון הלאומי של ישראל, ללא תחליף, נמצאים בסכנה אמיתית. זאת, כשבמקביל ישראל מאבדת גם את התמיכה באירופה, כולל מצד ידידות מסורתיות שלנו ביבשת.
במקביל, במזה"ת - בצל מדיניותה למנוע איומים מעבר לגבולותיה באמצעות רצועות בטחון - ישראל נתפסת, כמדינה פרועה וחסרת רסן המערערת את היציבות האזורית, ומבקשת להתפשט צפונה (לבנון וסוריה), מזרחה (איו"ש) ודרומה (עזה). כך, במקום לחתור להרחבת מעגל הנורמליזציה, כמשקל נגד לציר הרדיקלי בראשות איראן, מדינות ערב, ובראשן סעודיה, מבקשות להצר דווקא את צעדיה של ישראל בצל מה שנתפס כחתירתה להגמוניה באזור.
בשורה התחתונה
מדינת ישראל אימצה תפיסת בטחון שהפכה את הפעלת הכוח הצבאי מאמצעי למטרה בפני עצמה, ולחלופה בלעדית להסדרים מדיניים, שיכולים לשפר את מצבה האסטרטגי, באזור ובזירה הבינ"ל.
מדובר בסטייה מתפיסת הבטחון המקורית, שהתגבשה עוד בימי בן גוריון, שלמד על בשרו (במבצע קדש) והבין היטב כי הכרעה צבאית לבדה, ללא רגל מדינית מסיימת, אינה מספיקה כדי לנצח מלחמות.
בשנתיים וחצי האחרונות קיבלנו הוכחה ברורה כי הגישה של מניעת איומים בהתהוותם, באמצעות התבססות על כוח בלבד, לא באמת מספקת לישראל בטחון, אלא מתישה אותה ושוחקת את יכולתה להיערך לאתגרים ארוכי הטווח שנציבים לפתחנו. רצף מלחמות - ללא מטרה מדינית, בצל תמיכה אמריקאית פוחתת, בידוד אזורי ובינ"ל ובעיית משאבים - מפחית את יכולתנו לנצח בשדה הקרב לאורך זמן.
כך, במקום לתחקר לעומק את מחדל ה-7 באוקטובר, להפיק לקחים ולתקן את הדרוש תיקון, נטשנו תפיסת בטחון שהתאימה לישראל, לממדיה ולמגבלותיה, והלכנו לתפיסה של מלחמת נצח. זו השתלבה עם מדיניותו הדוגמטית של ראש הממשלה, שנרתע בשנים האחרונות מהסדרים מדיניים, ובכלל מחשיבה אסטרטגית מדינית-צבאית משולבת.
ישראל חייבת לחזור לנקודה בה היא "התברברה בניווט" ולמצוא מחדש את דרכה שאבדה: לחזור ליסודות תפיסת הבטחון, שסטינו מהם במעלה השנים - כולל הגנה מעובה ויעילה, מתוך גבולותינו ועם ממד התקפי כשצריך - ולהבין כי, בסופו של יום, מלחמות לא מנצחים בשדה הקרב אלא בהסדרים שמהוונים את ההישגים הצבאיים למציאות אסטרטגית משופרת. את רכיב המניעה, ישראל נדרשת - ובצל סד המשאבים גם תיאלץ - להחזיר לממדיו הקודמים: טיפול באיומים קיומיים מובהקים בלבד, דוגמת הצטיידות אויבים ביכולות גרעין צבאיות.
שבת שלום
Udi Evental retweeted
1⃣ צריך להתייחס בזלזול לסיסמאות של נתניהו אתמול בהצגת "תפיסת הבטחון" אבל זאת הזדמנות לדבר הסוגיות שהעלה בצורה קצת יותר רצינית - שרשור למיטיבי לכת
===
יתרון ביכולות הצבאיות - ברור שישראל צריכה יתרון, אחרת היא לא תוכל לשרוד, אני מסכים שהנחת המוצא היא שיהיו על ישראל איומים בטווח הנראה לעין.
אבל, בחיים של אומה, חייבים להתייחס לכוונות, הנה עובדה שאנחנו עושים את זה בהסכמי שלום עם מצרים וירדן, ולא משמידים את צבאם. וגם לגבי כוונות של אויבים צריך להתייחס כי אין הצדקה תמידית לצאת למלחמות.
חמור מכך, מה הכוונה שלא ניתן להסתמך על כוונות ידידים? אני מבין שנתניהו מתכתב עם ההצהרה על סופר ספרטה, אבל הוא באמת חושב שישראל צריכה להתייחס בחשדנות תמידית לכל הידידים ובעלות הברית שלה. הרי מה שזה יגרום שהם יחשדו בה ויגלו כלפינו יחס עוין, זה רק יחמיר את מצבנו האסטרטגי.
לגבי האמירה שחייבים להימנע מהכלה של בניין כוחם של אויבים, אין לזה היתכנות אמיתית. אי אפשר לתקוף את כל מדינות האזור כל הזמן. אם נוכל לעשות את זה, לא צריך להיות צעד אחד לפני כולם, הרי הם לא יצליחו לחצות את קו הזינוק.
Udi Evental retweeted
משווה ומעלה: טראמפ מזהה בנתניהו סוג של נאמנות אישית מהסוג שהוא מעריך. ראינו בבחירות האמצע שהוא מעדיף מועמד שנאמן לו ואינו פייבוריט לנצח על פני מועמד פופולרי ובעל סיכוי גבוה לנצח שאינו נאמן ועשוי שלא לציית לו. נתניהו הוא יותר קן פקסטון הצייתן והשנוא מג׳ון קורנין הפופולרי-אך-עצמאי.
אם טראמפ כל כך ביקורתי כלפי נתניהו כי שעולה מהפוסט המצוטט של @BarakRavid אז למה הוא הופך לנשיא הראשון בהיסטוריה שמתייצב לצד מועמד בבחירות בישראל? אגב, יש הרבה רמזים מהעבר לכך שטראמפ ממש מתעב את נתניהו, בוודאי אחרי שגרר אותו להרפתקה ההזייתית של שינוי משטר באיראן, שיועצי טראמפ הגדירו ״בולשיט״. וזה רק מחדד את השאלה כמובן.
שאלה טובה ותודה ל-@HovavDror שהקשה.
באמת שקטונתי להבין את טראמפ, אבל יכול להעלות על דעתי ארבעה הסברים, שאחד לא בהכרח מוציא את השני:
א. הפשט: כמו שטראמפ אמר, הוא בטוח שנתניהו יצטרף אליו למלחמה באיראן. הוא גם אמר שאם ישראל לא תצטרף אז לא בטוח שהוא יעשה את זה. טראמפ כזכור מבטיח ״להיכנס״ באיראן אחרי הבחירות, אבל פתאום זה תלוי בישראל? איש מוזר, כבר אמרנו.
ב. טראמפ הסביר את מניעיו ל-@BarakRavid ואמר כי ״אולי יוכל לעבוד עם ראש ממשלה ישראלי אחר אבל למה לקחת סיכון?״ האמת, ראש ממשלה כנוע כמו נתניהו שמוכן לרקוד לפי כל ״פיפס״ של החליל שלו, טראמפ יתקשה למצא.
ג. איזה יסוד נפשי או משאלת לב שאם נתניהו יצליח כנגד הסקרים אולי זה יקרה גם באמריקה.
ד. מסר פנימה למפלגה הרפובליקנית ולתומכיה ערב בחירות כי טראמפ לא נוטש בעלי ברית (במיוחד על רקע הביקורת נגדו במפלגה בנושא רוסיה-אוקראינה).
בטח יש עוד הסברים.
יומטוב