Carice Witte קאריס וויטי

ישראל וסין עוקבות אחר אותה מדינה – אבל מסיבות שונות לחלוטין. מבחינת ישראל, עליית השפעתה הצבאית והפוליטית של טורקיה בסוריה מעוררת שאלות לגבי הגבול הצפוני ומאזן הכוחות במזרח התיכון. מבחינת סין, הדאגה שונה: השפעתה הגוברת של טורקיה על דור חדש של אויגורים בסוריה, שעשויים בעתיד לשוב לשינג'יאנג, אך זהותם מתעצבת מחוץ להשפעתה של בייג'ינג. בטור הדעה החדש שלי ב-Jerusalem Post אני בוחנת כיצד עלייתה של טורקיה יוצרת אחת מנקודות המפגש האסטרטגיות המפתיעות ביותר בין האינטרסים של ישראל ושל סין במזרח התיכון. לכתבה המלאה - jpost.com/opinion/article-90…

יש אירועים שמשנים מחירים. אחרים משנים אסטרטגיה. על מכסים אפשר לנהל משא ומתן. צווארי בקבוק אסטרטגיים הם סיפור אחר. מצר הורמוז המחיש עד כמה העולם פגיע כשהוא תלוי במעבר ימי אחד. במקביל, שליטתה של סין בעיבוד מתכות נדירות חשפה סוג אחר של תלות – כזה שטמון בלב שרשראות הייצור העולמיות. הלקח זהה: כשהתלות הופכת למנוף אסטרטגי, מדינות לא מקוות שזה לא יקרה שוב – הן בונות מחדש את המערכת. זו הסיבה שיפן משקיעה במתכות נדירות מקרקעית הים, אוסטרליה מרחיבה את עיבוד המינרלים הקריטיים, הודו מחזקת את שרשראות האספקה, ומדינות נוספות באינדו-פסיפיק מעמיקות את שיתופי הפעולה הכלכליים ביניהן. השאלה כבר אינה "מי הכי זול?", אלא "על מי אפשר לסמוך?". זה לא ניתוק מסין, אלא בניית חוסן. מדינות הביניים אינן מנסות להשתוות לעוצמתה של סין – אלא לצמצם את מידת התלות בה.

משהו חייב להשתנות. הכלכלה הסינית נמצאת תחת לחץ כבר שנים. בכל ביקור בבייג'ינג רואים זאת בצורה אחרת, אך דבר אחד נשאר קבוע: ההנהגה מבינה שהמדיניות הנוכחית אינה מספקת את השיפור הנדרש ברמת החיים. אחד הסימנים הבולטים לכך הוא הדיון הציבורי על רפורמות כלכליות. בכירים לשעבר כמו ליו שיג'ין ולו ג'יווי משתמשים בפורומים רשמיים כדי להעלות רעיונות לרפורמות מבניות – ממיסוי ועד שינוי מודל הצמיחה. אלו אינם דיונים אקדמיים מקריים. כאשר דמויות ממסדיות מקבלות במה לדון ברפורמות רגישות, הדבר עשוי להעיד שההנהגה בוחנת חלופות ומכינה את הקרקע לשינוי. רפורמות יוצרות גם מרוויחים וגם מפסידים, ולכן בייג'ינג מרחיבה תחילה את הדיון הציבורי לפני שתגבש מדיניות. דבר אחד כבר ברור: ההנהגה מבינה שמשהו חייב להשתנות.

אמש השתתפתי בקבלת הפנים לציון 99 שנים להקמת צבא השחרור העממי, שנערכה במתחם השגרירות החדש של סין בצפון תל אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שלי באירוע שנערך בחלל האירועים החדש של השגרירות. הבניין, שתוכנן על ידי אדריכלים סינים, מרשים מאוד. האדריכלות מודרנית, אך מזכירה את הסגנון המונומנטלי של מבני המדינה מתקופת ברית המועצות. המתחם משמש גם כשגרירות וגם כמקום מגוריהם של רבים מאנשי הצוות הדיפלומטי – בדומה לשגרירות ישראל בבייג'ינג. השגריר שיאו ג'ונז'נג, כהרגלו, קיבל את פניי בחום, ואף הקדיש כמה דקות לשיחה על ביקור משלחת SIGNAL בבייג'ינג בתחילת יולי. נאומו של נספח ההגנה התמקד במונחים המזוהים עם בייג'ינג – "מחשבת שי ג'ינפינג", "השינויים שלא נראו זה מאה שנים" ו"קהילה עם עתיד משותף לאנושות". אבל דווקא התפריט משך את תשומת ליבי. בניגוד לאירועים קודמים שנערכו במלונות, הפעם האירוח התקיים בתוך השגרירות, והתפריט כלל מנות רבות של חזיר, שרימפס וצדפות. כשציינתי זאת לאחד המארחים, הוא השיב שהניח שחזיר מקובל בישראל משום שניתן למצוא אותו בתל אביב. השבתי שתל אביב אינה מייצגת את ישראל, ושגם יהודים רבים שאינם שומרי מצוות נמנעים מאכילת חזיר. זו הייתה תזכורת לכך שדיפלומטיה אינה מתבטאת רק בנאומים ובמדיניות, אלא גם בבחירות הקטנות שמדינות עושות כשהן מארחות את אורחיהן.

פעם קראו לזה "One Belt, One Road". ואז, כמעט בלי שאנשים שמו לב, השם באנגלית השתנה ל-Belt and Road Initiative. מתוך סקרנות, שאלתי למה. התשובה הייתה פשוטה: המילה "Initiative" (יוזמה) משדרת רוח שיתופית יותר. מעניין שהשם בסינית – 一带一路 ("חגורה אחת, דרך אחת") – כלל לא השתנה. רק התרגום לאנגלית. מאז, המילה "יוזמה" הפכה לחלק בלתי נפרד מהדיפלומטיה הסינית: יוזמת הפיתוח הגלובלית, יוזמת הביטחון הגלובלית, יוזמת הציוויליזציה הגלובלית, ולאחרונה גם יוזמת הממשל הגלובלי לבינה מלאכותית. ביולי האחרון בבייג'ינג נתקלתי בדוגמה נוספת. במהלך ביקור של משלחת SIGNAL במכון החדש לקהילה עם עתיד משותף לאנושות, שאלתי מדוע התרגום הרשמי באנגלית השתנה מ-A Community with a Shared Future for Mankind ל-A Community with a Shared Future for Humanity. לאחר רגע של מחשבה, אחד המארחים השיב: המילה "Humanity" משקפת טוב יותר את ערכיה של סין. ושוב – הניסוח בסינית לא השתנה. רק התרגום באנגלית. שתי שיחות, בהפרש של שנים. אותו דפוס. בחירות התרגום הללו אינן קוסמטיות. הן משקפות עד כמה בייג'ינג מקפידה על הנרטיב שהיא מבקשת להציג לעולם. כל מילה נשקלת, וכל תרגום נועד לעצב את האופן שבו סין נתפסת בזירה הבינלאומית.

מה משותף לבודהיזם ול-DJI? במבט ראשון, שום דבר. האחד הוא דת שמקורה בהודו לפני יותר מ־2,500 שנה. השנייה היא חברת טכנולוגיה סינית שהפכה למובילה עולמית בתחום הרחפנים. אך שתיהן ממחישות נרטיב שחוזר שוב ושוב בחשיבה האסטרטגית הסינית. סין מרבה להציג את כוחה ביכולתה לקחת רעיון או טכנולוגיה בעלי ערך, להתאים אותם לתנאים הסיניים, לשפר אותם ולהעניק להם השפעה רחבה יותר. חברת DJI לא המציאה את הרחפן. היא שכללה את הטכנולוגיה, הפכה אותה למוצר מסחרי בקנה מידה עולמי והובילה את השוק. גם הדיון הסיני בבודהיזם בנוי לעיתים קרובות באופן דומה. סין מכירה בכך שמקורו של הבודהיזם בהודו, אך מדגישה שהגרסה שהתפשטה ברחבי מזרח אסיה עוצבה לאחר שהתמזגה עם הקונפוציאניזם, הדאואיזם והתרבות הסינית. כך הבודהיזם הופך ליותר מקשר היסטורי בין סין להודו. הוא הופך לחלק מנרטיב ציוויליזציוני: לכבד את המקור, אך להדגיש את השינוי. בעוד בייג'ינג פועלת לשפר את יחסיה עם הודו, היא מציגה את הבודהיזם כגשר בין שתי הציוויליזציות. במקביל, היא מחזקת מסר רחב יותר שלפיו כוחה של סין טמון ביכולתה לקחת רעיונות חשובים, לשכלל אותם ולהרחיב את השפעתם. בדיפלומטיה, הסיפורים שמדינות מספרות על העבר מלמדים לא פעם כיצד הן מבקשות לעצב את העתיד.

אפילו כשהכדורים עפים, הנרטיב הוא לפחות חצי מהמשחק. ב־19 ביולי 2026 ערך חיל הים הסיני תרגיל באש חיה כ־180 ק"מ בלבד מאוקינוטורישימה – אזור שיפן טוענת כי מקנה לה אזור כלכלי בלעדי, בעוד שסין חולקת על מעמדו. התרגיל היה גם מבצע תודעתי. טוקיו מיהרה לפרסם את האירוע. המסר היה ברור: לא מדובר בעוד תרגיל שגרתי, אלא בפעילות בלב מחלוקת אסטרטגית. שתיקה הייתה מקלה על בייג'ינג לנרמל את נוכחותה ולחזק את טענותיה. נראה שסין אינה מבקשת רק להרחיב את פעילותה הצבאית סביב יפן, אלא להפוך אותה לשגרה. כל תרגיל או פעילות משותפת מוצגים כשגרה, כך שהחריג של היום הופך לנורמה של מחר. גם יפן נאבקת על הנרטיב. משרד ההגנה פרסם את פרטי התרגיל ודחה את טענותיה של סין. תיעוד עקבי אינו רק יחסי ציבור, אלא כלי אסטרטגי שמונע מקמפיין מתמשך להיתפס כאירועים בודדים. לצד המחלוקת המשפטית, תרגילי אש חיה באזורי שיט מסחריים גם מגבירים את הסיכון לטעויות ולהסלמה. סין מבינה שחזרתיות מעצבת תפיסה. יפן מבינה שגם שקיפות מעצבת תפיסה. בתחרות האסטרטגית של ימינו, תיעוד הדפוס חשוב לעיתים לא פחות מהתגובה לכל אירוע

במהלך ארוחת ערב בבייג'ינג באמצע יולי, אחד ממומחי המדיניות הבכירים ביותר שפגשתי הציע תובנה שעוזרת להבין את התנהלותה של סין בזירות רבות. סין אינה רוצה שארצות הברית תהיה חזקה עד כדי כך שלא ניתן יהיה לאתגר אותה. אבל היא גם אינה רוצה שארצות הברית תיחלש עד כדי כך שלא תוכל עוד לשמר את היציבות הבינלאומית שעליה נשענת גם עלייתה של סין. במילה אחת - איזון. מצד אחד, בייג'ינג מגבירה את הלחץ על בעלות בריתה של ארצות הברית ומנסה לשחוק את מעמדה. מצד שני, היא משקיעה מאמצים בייצוב היחסים עם וושינגטון. תחרות אסטרטגית משרתת את סין. חוסר יציבות אסטרטגי אינו משרת אותה. אותו היגיון מסביר גם את גישתה כלפי איראן. סין לא רוצה שאיראן תהפוך למעצמה גרעינית, אך גם אינה רוצה בקריסת המשטר. במשך שנים היא חיזקה את יכולותיה של טהרן, ובמקביל ניסתה למנוע הסלמה שתאיים על זרימת האנרגיה ועל היציבות האזורית. אלא שכאן נראה שהאסטרטגיה מתקשה להצליח. בבייג'ינג הורגש תסכול מהאירועים האחרונים, משום שחוסר היציבות שסין ניסתה לנהל מתחיל לערער דווקא את האיזון שעליו ביקשה לשמור. ייתכן שזו הנקודה החשובה ביותר: מטרתה של סין אינה בהכרח ניצחון של צד אחד, אלא שימור מאזן כוחות המשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה.

שש אוניברסיטאות סיניות התמודדו השנה על שלוש מלגות בלימודי ישראל. לא ב־2016. ב־2026. הסיפור הזה התחיל למעשה לפני יותר מ־15 שנה. כאשר SIGNAL גיבשה את אסטרטגיית סין שלה, כמעט לכל מדינה מרכזית היו תוכניות חילופי אקדמאים עם סין. לישראל כמעט שלא היו. ב־2011 השקנו את תוכנית המלגות לחוקרי לימודי ישראל. במקום לשלוח מרצים ישראלים לסין, בחרנו להשקיע בחוקרים סינים: חברי סגל מגיעים לסמסטר בישראל, לומדים לתואר שני בלימודי ישראל, מפתחים קורס אקדמי משלהם, ולאחר מכן חוזרים ללמד אותו באוניברסיטאות שלהם. שש עשרה שנים לאחר מכן, למרות אחת התקופות המאתגרות ביותר במעמדה הבינלאומי של ישראל ולמרות השיח הביקורתי כלפיה בסין, שש אוניברסיטאות התחרו על שלוש מלגות בלבד. זו אינה רק תחרות על מלגה. זו תזכורת לכך שמחקר אקדמי רציני עדיין חשוב. במהלך השנים למדנו שכאשר ישראל נלמדת כדיסציפלינה אקדמית – ולא דרך סיסמאות, כותרות או רשתות חברתיות – מתפתחת הבנה עמוקה ומורכבת יותר של המדינה. בעידן של קיטוב ודעות מיידיות, עדיין אין תחליף למחקר רציני.

מה עדיף - WAICO או GPAI? במבט ראשון זו נראית תחרות על ממשל בינה מלאכותית. בפועל, ייתכן שמדובר בחזית נוספת בתחרות בין ארצות הברית לסין על עיצוב הממשל העולמי. ארגון GPAI שהוקם ב־2020 על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה, מתמקד בבינה מלאכותית אחראית, בטיחות, סטנדרטים ומשילות דמוקרטית. ארגון WAICO שהושק לאחרונה על ידי סין, מקדם גם הוא ממשל בתחום הבינה המלאכותית, אך משלב אותו עם הפצת טכנולוגיה. הוא מציע מלגות, הכשרות, מרכזי שיתוף פעולה וגישה ליכולות AI סיניות. לאחר שבוע אינטנסיבי בבייג'ינג, בשיחות עם חוקרים, אנליסטים וגורמי ממשל ומפלגה, בלט במיוחד הביטחון הגובר של סין בחזונה לממשל עולמי. WAICO משתלב היטב בשאיפתה להוביל את עיצוב כללי המשחק, במיוחד מול מדינות הדרום הגלובלי, המחפשות בראש ובראשונה צמיחה ופיתוח. גם GPAI וגם WAICO מציעים יתרונות שונים. הראשון מדגיש סטנדרטים, משילות ושיתוף פעולה רב־צדדי. השני מציע בניית יכולות, העברת ידע ויישום מהיר יותר. לכן, התחרות אינה רק על מי יפתח את הבינה המלאכותית הטובה ביותר, אלא על מי יבנה את המוסדות שרוב המדינות יבחרו לעבוד דרכם – ובסופו של דבר, איזה חזון של ממשל עולמי יזכה לתמיכה הרחבה ביותר.

אחת מנקודות השיא של כל ביקור ביפן היא ההזדמנות לפגוש את טומוהיקו טניגוצ'י. טניגוצ'י־סנסיי הוא חבר ותיק במועצת היועצים של SIGNAL וידיד קרוב של הארגון שלנו במשך שנים רבות. עבורי, הוא הרבה יותר מיועץ – הוא מורה דרך, מקור לחוכמה ולפרספקטיבה, ותומך מסור בפעילותנו. בכל שנה הוא מקדיש מזמנו כדי להיפגש עם עמיתי מלגת גודמן ומעניק להם סקירה מעמיקה של הסוגיות האסטרטגיות המעצבות את יפן, את יחסי יפן–ישראל ואת האינדו־פסיפיק. עבור רבים מהם, אלו הם מהרגעים המשמעותיים ביותר של המשלחת. לאחר שעבד במשך שנים לצד ראש ממשלת יפן המנוח שינזו אבה, טניגוצ'י־סנסיי מביא עמו נקודת מבט ייחודית על התפתחותה האסטרטגית של יפן. הוא ממשיך לקדם את חזונו של אבה לשותפות חזקה ומתמשכת בין יפן לישראל. ברמה האישית, אני אסיר תודה על חברותו, על עצותיו החכמות ועל הנדיבות שבה הוא חולק את זמנו וניסיונו. אני יודע שגם אני וגם עמיתי מלגת גודמן יוצאים נשכרים בכל פעם מחדש מהמפגש עמו.

כיצד רואות מדינות האינדו־פסיפיק, אירופה, בריטניה וארצות הברית את הסביבה האסטרטגית המשתנה במהירות? הדיאלוג הגלובלי השנתי של JIIA בטוקיו סיפק הזדמנות נדירה לשמוע בכירים ומומחים מיפן, הודו, דרום קוריאה, הפיליפינים, אינדונזיה, וייטנאם, אירופה, בריטניה וארצות הברית משווים את הערכותיהם לגבי האתגרים המעצבים את האזור. משלחת SIGNAL השתתפה בדיונים שעסקו, בין היתר, במדיניות החוץ של יפן, עשור ל־FOIP (free and open Indo-Pacific), ביטחון כלכלי, שיתוף פעולה בין־זירתי והארכיטקטורה האסטרטגית של האזור. עבורי, אחת ההפתעות המרכזיות הייתה מידת ההתכנסות האסטרטגית בין המשתתפים, למרות נקודות המבט הלאומיות השונות. אחד הדיונים המעניינים ביותר עסק בארצות הברית בתקופת מעבר, ובו הציגו ביל אמוט, לשעבר עורך ה-Economist, קן ויינשטיין ממכון הדסון תפיסות שונות לגבי עתיד המדיניות האמריקאית והשפעתה על האזור. מעבר למושבים הרשמיים, שמחתי להיפגש עם מייק גרין, שגריר וייטנאם ביפן פאם קואנג היאו והיועץ לביטחון לאומי של יפן קייצ'י איצ'יקאווה. היה טוב במיוחד להתחבר מחדש עם חברנו ועמיתנו הוותיק ב-SIGNAL, קן ויינשטיין. שוחחנו על ממשל טראמפ, עתיד יחסי ארצות הברית–יפן, מדיניות החוץ היפנית והאופן שבו יפן רואה כיום את ישראל. כמו תמיד, תובנותיו היו מעמיקות, ישירות ובעלות ערך רב.

מה בעצם מצפה סין להשיג משיקום היחסים הכלכליים עם ישראל? זו הייתה אחת השאלות שהעלו חברי משלחת SIGNAL בפני גורמי ממשל ואקדמאים סינים בשבוע שעבר. התשובות הצביעו על סוגיה רחבה בהרבה מיחסי ישראל–סין. סין עדיין מעוניינת בהשקעות זרות, אך סוג ההשקעות שהיא מחפשת השתנה. כיום היא מחפשת השקעות שיתרמו להתקדמות טכנולוגית, לשדרוג התעשייה, לחיזוק שרשראות האספקה ולשיפור התחרותיות שלה. וכאן טמון האתגר. המדינות שמחזיקות בטכנולוגיה, בהון ובידע הדרושים לכך הן גם אלו שמתחרות עם סין בדיוק באותם תחומים – בינה מלאכותית, מוליכים למחצה, ייצור מתקדם, טכנולוגיות דיגיטליות ואנרגיה. מדוע שכלכלות מתקדמות יסייעו לחזק את יכולותיה של סין בתעשיות שיקבעו את יתרונן התחרותי בעתיד? ייתכן שזהו אחד ההסברים המבניים לירידה בהשקעות הזרות בסין. מדינות המפרץ מציגות תמונה שונה. יש להן הון עצום, אך הן אינן מתחרות עם סין על הובלה בתחומים כמו מוליכים למחצה או תשתיות בינה מלאכותית. לכן האינטרסים ביניהן משלימים יותר, ואולי זו אחת הסיבות שבייג'ינג מחזרת אחר השקעות מהמפרץ. הדילמה ניצבת גם בסוגיית ישראל. השאלה כבר אינה כיצד לשחזר את מודל שיתוף הפעולה הישן עם ישראל, אלא האם ניתן לבנות מודל חדש המבוסס על תחומים שבהם האינטרסים של שתי המדינות באמת נפגשים.

“הם הופתעו לגלות שקיים מכון מחקר ישראלי המתמקד כולו באסיה.” זו הייתה אחת התגובות שקיבלנו השבוע במפגש של קבוצת SIGNAL עם מכון Canon ללימודים גלובליים בטוקיו. ישראל מזוהה עדיין בעיקר עם מדיניות חוץ המתמקדת בארצות הברית ובאירופה. אנו מאמינים שהגיע הזמן להקדיש תשומת לב רבה יותר גם לאינדו־פסיפיק. ב־16 השנים האחרונות התמקד חלק גדול מעבודתנו בסין. הניסיון הזה לימד אותנו עד כמה חשוב ללמוד גם ממדינות אחרות באזור – כיצד הן מנהלות את יחסיהן עם סין, מתמודדות עם אתגרים משותפים ומאזנות בין אינטרסים כלכליים וביטחוניים. לישראל יש שגרירויות ברחבי האינדו־פסיפיק, אך קשרים ממשלתיים הם רק רובד אחד של מערכת יחסים. מכוני מחקר יכולים לבנות רובד נוסף: ליצור דיאלוג מתמשך, להעמיק את ההבנה של אינטרסים משותפים ולהחליף ניסיון בנושאים אסטרטגיים וכלכליים. זו אחת המטרות המרכזיות של SIGNAL – לסייע לישראל להרחיב את קשריה באינדו־פסיפיק ולהביא לשולחן הדיון 16 שנות מומחיות בחקר סין.

יפן ודרום קוריאה אינן מתקרבות משום שהמחלוקות ההיסטוריות ביניהן נפתרו. הן מתקרבות משום שהסביבה האסטרטגית השתנתה. בשיחות שקיימתי השבוע עם מומחים בטוקיו עלו שוב ושוב אותם גורמים: הלחץ הצבאי הגובר מצד סין, התקדמותה של צפון קוריאה, וארצות הברית הנתפסת כפחות צפויה ויותר עסקית. הצורך האסטרטגי לא מחק עשרות שנים של חוסר אמון, אך הוא שינה את סדר העדיפויות. לעיתים, שיקולים אסטרטגיים גוברים על דעת הקהל. כשמדובר בישראל, לפחות לעת עתה, זה עדיין לא המצב. למרות העניין האמיתי של יפן ודרום קוריאה להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומים כמו חדשנות, ביטחון כלכלי וטכנולוגיות מתקדמות, המלחמה מקשה להפוך את הרצון הזה להתקדמות מעשית. האינדו־פסיפיק מזכיר לנו שמדינות אינן בוחרות את הסביבה האסטרטגית שלהן, אך הן כן בוחרות כיצד להגיב אליה. השאלה עבור ישראל היא לא רק כיצד להתמודד עם המציאות הנוכחית, אלא כיצד להיות מוכנה, ביום שאחרי המלחמה, להעמיק את השותפויות שיהיו חשובות לעשורים הבאים.

סין מעוניינת ביחסים עם ממשלתו החדשה של אחמד א־שרעא בסוריה. המכשול הגדול ביותר בדרך לכך הוא עדיין האויגורים. בייג'ינג קיבלה את המציאות הפוליטית החדשה בדמשק, לאחר שסוריה שבה ואישרה את עקרון "סין האחת" והתחייבה שלא לאפשר שימוש בשטחה נגד האינטרסים של סין. הדלת לשיתוף פעולה כלכלי ולשיקום נפתחה, אך האמון האסטרטגי עדיין חסר. אלפי אויגורים עדיין נמצאים בסוריה. חלקם, שלחמו בעבר במסגרת המפלגה האסלאמית של טורקיסטן, שולבו במערכת הצבאית החדשה, וחלקם אף מחזיקים כיום בתפקידים בכירים. בשיחות שקיימתי בבייג'ינג עם מומחים סינים למזרח התיכון עלתה שאלה אחרת: מה ישראל יודעת על הדור השני של האויגורים בסוריה? יותר מעשור חלף מאז הגיעו רבים מהלוחמים, לעיתים עם משפחותיהם. ילדיהם גדלו בסוריה, ובקהילות כמו אידליב וג'סר א־שוע'ור כבר קיימים בתי ספר, עסקים וחיי קהילה. מבחינת סין, הלוחמים הם בעיה ביטחונית מוכרת. ילדיהם מעלים שאלות מורכבות הרבה יותר: איזו זהות הם מפתחים, ולאן תהיה נתונה נאמנותם בעתיד? סין ממשיכה לראות בישראל גורם בעל ידע, גישה ויכולות מודיעיניות בסוריה, ולכן ככל שהסוגיה האויגורית עוברת מהלוחמים אל הדור הבא, האתגר הביטחוני של בייג'ינג בלבנט הופך מורכב יותר.

ישראל וסין אינן מסכימות על הרבה בכל הנוגע לביטחון במזרח התיכון, אך הסוגיה הטורקית עשויה להיות יוצאת דופן. בפסגת נאט"ו העלה הנשיא טראמפ את האפשרות להחזיר את טורקיה לתוכנית ה-F-35, אך נמנע מהתחייבות ברורה. מבחינת ישראל, ההעדפה ברורה: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי מכירת המטוס לטורקיה עלולה לשנות את מאזן הכוחות האזורי. מנקודת מבטה של סין, החששות שונים. בשיחות שקיימתי בבייג'ינג עם אקדמאים וחוקרי מדיניות סינים עלה שוב ושוב חוסר אמון כלפי טורקיה, בעיקר סביב רעיון הפאן־טורקיזם והחזון של עולם טורקי המשתרע מטורקיה דרך מרכז אסיה ועד שינג'יאנג. החשש הסיני הוא שזהות טורקית חוצת־גבולות, המתחזקת באמצעות חינוך, תרבות ונרטיבים היסטוריים משותפים, עלולה להגביר את השפעתה של טורקיה במרכז אסיה ואף להקרין לעבר שינג'יאנג. התקשורת הסינית הדגישה כי טראמפ שיבח את ארדואן ורמז על אפשרות להסרת הסנקציות, אך נמנע מהבטחה להחזיר את טורקיה לתוכנית ה-F-35. אנקרה, לפחות לעת עתה, עדיין ממתינה. וכאן נוצר מפגש אינטרסים חריג: בייג'ינג חוששת מהשלכותיה של טורקיה חזקה יותר על שינג'יאנג, בעוד שירושלים חוששת מהשפעתה על מאזן הכוחות במזרח התיכון. מסיבות שונות לחלוטין, שתי המדינות עשויות להעדיף שמכירת מטוסי ה-F-35 לטורקיה תישאר, לפחות בשלב זה, ללא הכרעה.

מספר חריג של חברות יפניות הזהירו בשבוע שעבר כי מגבלות היצוא של סין על מתכות נדירות הופכות לסיכון עסקי. במקביל, דווח כי חלק ניכר מהייצור האמריקאי החדש של מתכות נדירות מופנה דווקא לבעלות בריתה של וושינגטון – יפן ודרום קוריאה. לכאורה מדובר בשני סיפורים נפרדים. בפועל, הם משקפים את אותה מגמה. במשך שנים התמקד הדיון בשליטתה של סין בכריית מתכות נדירות. כיום, התחרות האמיתית היא על בניית שרשרת תעשייתית אמינה – מהמכרה, דרך העיבוד והמגנטים, ועד למוצר הסופי. מה שמתגבש אינו רק שרשרת אספקה אמריקאית, אלא שרשרת של בעלות ברית. אוסטרליה מספקת כרייה, ארצות הברית משקיעה בעיבוד ובייצור מגנטים, יפן מביאה מומחיות במדעי החומרים ובייצור מתקדם, ודרום קוריאה תורמת יכולות ייצור. הודו מרחיבה את תפקידה, וישראל יכולה לתרום בתחומי המחקר ופיתוח, הבינה המלאכותית, הרובוטיקה והטכנולוגיות הביטחוניות. כל אחת מהמדינות מוסיפה נדבך אחר לארכיטקטורת ביטחון כלכלי חדשה באינדו־פסיפיק, שבה שרשראות אספקה עמידות הופכות לשותפויות אסטרטגיות. כשם ש-IMEC הוא יותר ממסדרון תחבורה, כך גם מערכת המתכות הנדירות הופכת ליותר מאסטרטגיית משאבים. היא הופכת לאחד היסודות התעשייתיים של הסדר האסטרטגי החדש.

אני שמחה לראות את המאמר האחרון שלי על הרחבת קשריה של ישראל עם אזור האינדו־פסיפיק מתפרסם ב־Jerusalem News Syndicate. במאמר אני טוענת כי השותפות האסטרטגית בין ישראל להודו היא אבן דרך חשובה במעורבותה הגוברת של ישראל באזור שהופך למרכזי יותר ויותר בזירה העולמית. האינדו־פסיפיק הוא המקום שאליו נע מרכז הכובד של הכלכלה העולמית, שבו מתגוררת מרבית אוכלוסיית העולם, ושבו מתעצבים רבים מהיחסים האסטרטגיים החשובים של המאה ה־21. אני מסבירה גם מדוע יפן היא חלק בלתי נפרד מהתמונה. כאחת הכלכלות המובילות בעולם, מעצמה טכנולוגית ושותפה אסטרטגית מרכזית של הודו, ליפן צריך להיות מקום מרכזי בחשיבה ארוכת הטווח של ישראל על האינדו־פסיפיק. במאמר אני בוחנת כיצד ישראל יכולה לבנות על השותפות המתהדקת עם הודו כדי לפתוח אפיקי שיתוף פעולה חדשים עם יפן. ככל שהודו ויפן מעמיקות את שיתוף הפעולה בתחומי הביטחון הכלכלי, שרשראות האספקה העמידות, הטכנולוגיות המתקדמות והיציבות האזורית, כך נפתחות גם בפני ישראל הזדמנויות לתרום בתחומים שבהם יש לה יתרון טכנולוגי.

מטילים איראניים ועד אפר געשי – שיבושים בטיסות הופכים יותר ויותר לנורמה. קבוצת SIGNAL מצאה את עצמה מחוץ לישראל במהלך שתי המערכות האחרונות עם איראן, כך שאנו מכירים היטב את חוסר הוודאות שנלווה לטיסות שבוטלו, מסלולים שהשתנו והמתנה ללא ידיעה מתי נוכל לשוב הביתה. למרבה המזל, הפעם אנחנו טסים מזרחה. הפעם לא מדובר בטילים, אלא בהתפרצויות החוזרות של הר אטנה בסיציליה, שענן האפר שלהן שיבש טיסות ברחבי אירופה, עם ביטולים, הסבות ועיכובים במספר מדינות. היעדים שלנו הם סין ויפן, כך שהר אטנה לא צפוי להשפיע על המסלול. עם זאת, אנו ממשיכים לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות במצרי הורמוז, כולל ההתקפות על ספינות ותקיפות התגובה האמריקאיות, בתקווה שהפעם נחזור הביתה בדיוק כפי שתוכנן.