Oren Nakdimon

אתמול בערב, אחרי פרסום תוצאות המדגמים, צייצתי בטוויטר טקסט שהסתיים במילים ״שחר של יום חדש״. בבוקר, כשהקטן שלי העיר אותי כדי להראות לי מה קרה כשישנתי, מחקתי אותו מיד. אני לא מוחק ציוצים כמעט אף פעם, אבל מחקתי באינסטינקט, כאילו אני מתבייש ב״אני״ של אתמול בלילה. אני מניח שאני מתאר מצב נפשי של מליונים הבוקר. כבר כמה שעות שאני יושב בגינה שלי וחושב. שמש ישראלית מהממת בחוץ, מקבל טקסטים מכל מקום, כמעט ולא עונה. מנסה לעכל את התוצאות המתגבשות, להבין אותן באמת, את המשמעות העמוקה שלהן. אז כן, אתמול בערב נדמה היה לי שאנחנו לפני ״שחר של יום חדש״. טעיתי. אבל היום אני מרגיש שאנחנו במקום הרבה יותר דרמטי, שהגענו לצומת היסטורית שאני לא זוכר כמותה - הצומת שתכריע את עתידה של מדינת ישראל לעשורים קדימה. אני רוצה להתחיל בלדבר עלינו, ״המחנה הדמוקרטי ליברלי בישראל״ (אני אחריג לרגע את החברה הערבית, שאני רואה את רובה כחלק מהמחנה הזה, נגיע אליה בסוף הרי). קודם כל ולפני הכל אני רוצה להניח כאן קביעה שאני סגור עליה במליון אחוז והיא לב ליבו של האירוע: ברמה האידיאולוגית, העמוקה, גוש השינוי הגיע אתמול למקסימום הקולות שהוא יוכל להשיג בשנים הקרובות הנראות לעין, בטח אם לא יגיע לשלטון ויוכיח את עצמו! זאת תקרת הזכוכית שלנו. אחרי 4 שנים נוראיות, אחרי טבח שהאחראים לו לא לקחו אחריות ומסרבים לחקור, אחרי שכול בכמויות בלתי נתפסות, אחרי קריסת המגזר הציבורי, אחרי הפיכה משטרית ברוטאלית ומחאה היסטורית - המחנה שלנו הגיע לבחירות נחוש ומאורגן מאי פעם. ארבע המפלגות (ושאלוהים יהרוג אותי מה היה צורך בארבע) הגיעו מסודרות בהסכמי עודפים; החברה האזרחית שברה שיאים של יכולת ותשוקה (תודה לכל אחד ואחת מכם, אתם מרגשים כל כך); שיירות של אחים שלנו הגיעו מכל העולם; ההתלהבות והמסירות היו מטורפים ואיתן גם צריכה להגיע ההפנמה: התוצאות משקפות את מקסימום הציבור שתומך כרגע במחנה שלנו וברעיונות שיש לנו להציע. זה המצב, חברים. וכשאני אומר ״מקסימום הציבור״ אני מתכוון לעוד דבר קריטי קריטי קריטי: לא תהיה עוד התפרצות אנרגטית משוגעת כזאת בסבב בחירות זריז נוסף! החברה האזרחית מותשת וענייה, החו״לניקים עשו מאמץ חד פעמי, אחוז ההצבעה מוקסם לקצה. כל סבב נוסף של בחירות בעתיד הקרוב לעין ייקח את המחנה שלנו, שנתן את כל מה שיש לו, אחורה. לטעמי באופן דרמטי. ונתניהו יודע את זה! והוא לא אחד שלוקח שבויים! אני לא חסיד של טיעוני ״הדמוגרפיה״ הדטרמיניסטים, אני מאמין גדול בזה שבייס עם רעיון ראוי יכול לשכנע ולגדול, אבל זה תהליך שלוקח זמן ובעיקר דורש הפגנת יכולת בשלטון! ולכן, לפני כל דבר אחר, מנהיגי המחנה הדמוקרטי ליברלי חייבים להבין שהליכה לסבב נוסף של בחירות בחודשים הקרובים פירושה אסון! הליכה לסבב בחירות נוסף פירושה הפיכה משטרית מקצה לקצה, פוליטיזציה מוחלטת של בתי המשפט, רפורמה שתחסל את התקשורת החופשית שעוד נותרה פה, פטור מגיוס לחרדים, סנקציות בינלאומיות וסופר ספרטה - סיום סופי ומוחלט של ישראל שאנחנו רוצים לחיות בה. אבל אנחנו לא שם, חברים! ממש לא! ולא הכל שחור. והכי חשוב, המחנה גדל! כן, ציפינו שהוא יגדל בסדר גודל אחר לגמרי, אבל מאות אלפי ישראלים עברו צד. המטוטלת עשתה תנועה! יש לנו יותר מנדטים מאלה של 2022 ויותר בוחרים! לא ניצחנו ולא הפסדנו. ואת זה אסור לשכוח, כי על זה היו הבחירות: רק לפני 4 שנים קיבלה קואליציית נתניהו 64 מנדטים. היא לא קרובה לשם אפילו! רוב הציבור לא מעוניין בה ואין לה שום דרך להרכיב את אותה ממשלת חורבן. תשמעו, אני יודע שגודל הציפיות מביא לוואחד גודל של אכזבה, אבל בתוך האכזבה הזאת אל תתנו לאיש הקריאייטיב מספר אחת בישראל למסגר את הנראטיב כניצחון אדיר שלו. הוא לא ניצח! רחוק מזה! וליכולת המאגית שלו למסגר את מה שעברנו אתמול בלילה כ״נצחון הירואי״ יש פוטנציאל נזק עצום. הוא שתה את השותפים שלו, יש לו בייס של מליון איש בערך שיילכו איתו גם לגיהנום, יש לו ערוץ טלוויזיה פרטי שמפמפם כל מיסגור שהוא רק מעוניין בו - אבל אזרחי ישראל הצביעו אתמול נגד קואליציית נתניהו, גם אם עוצמת האמירה הייתה נמוכה בהרבה מזה שהיינו רוצים בו. גם זאת האמת. והנקודה הזאת חשובה ממש ממש, כי הפחד הכי גדול שלי היום (ורואה כבר טקסטים כאלה ברשתות), הוא מפרשנות לא נכונה של התוצאות אתמול דווקא על ידי המחנה שלנו. פרשנות שהמשמעות שלה היא פרישה מוחלטת מהאתוס של מדינת ישראל, פרישה והתבדלות מוחלטת כי ״העסק גמור״ - זה אירוע שהתוצאות שלו הרות אסון. איך תיראה הפרישה הזאת, שאני שומע כבר ניצנים שלה? היא תתחיל באימוץ נראטיב חדש של המעמד היצרני משלם המיסים, של הציבור החילוני, של המדע של ההייטק של האקדמיה, ש״הסיפור נגמר״. כשתודעה כזאת מחלחלת, מיליוני ישראלים נפרדים למעשה מישראל שלהם כרעיון אהוב ומכונן שמקדש את החיים הלא פשוטים כאן. זה קרה בטורקיה של ארדואן. זה קרה בקולומביה, בהונגריה, בוונצואלה, באיראן, יש אינספור דוגמאות. אנחנו קוראים לזה ״הלכה המדינה״, אבל האמת היא שהיא לא הולכת לשומקום, היא פשוט הופכת באופן סופי למקום אחר שאנחנו לא מרגישים מחוברים אליו, מתנתקים ממנו ומהרצון לשלם את המחירים שכרוכים בלחיות בו. התוצאה של היפוך תודעתי דרמטי כזה היא קודם כל ולפני הכל, הגירה. תאמינו לי, יש לי 14 שנים בניו יורק על החגורה, היה לי סטארט-אפ בתחום, אני מכיר את האירוע מצויין. אלה שיכולים, אלה שצעירים מספיק, אלה שיש להם הזדמנויות, הם עוזבים ראשונים כשהנראטיב מתקבע. אחריהם מגיע גל שני כי ההדרדרות כתוצאה מעזיבת הגל הראשון מתחילה להיות מורגשת. ומשם אין דרך חזרה. זה אירוע מוכר היסטורית ובלתי הפיך. אצל מי שנשאר, הניתוק הרגשי מייצר תודעת גטו. מלחמה על חינוך משלך וערכים משלך והתבדלות מכל מה שהמדינה מייצגת. יצירת מערכות פרטיות, שמתנתקות מהמגזר הציבורי וממערכות החינוך. ובמדינה כמו שלנו, שיש בה גיוס חובה, שמבקשת מכולנו להיות מוכנים באופן תיאורטי לשלם במחיר החיים של הילדים שלנו, יהיה שינוי עצום בנכונות לחנך גם לזה (שלא לדבר על מילואים אינסופיים). המשמעות של הרמת דגל לבן היא היסטורית, אנחנו מדברים על שינוי בזהות המדינה לעשורים קדימה. זה תהליך שאם יקרה, יקרה מהר ממה שנדמה לכם, והוא על הפרק (בתחום ההגירה הוא התחיל כבר לפני ארבע שנים, אגב). אני רואה כבר ניצנים ראשונים של קריסת האתוס המכונן של המקום הזה עבור מחנה שלם. ולתומכי הקואליציה הנוכחית זה לא באמת מזיז, להיפך! חלק מהקמת ישראל הפוסט ציונית כרוך בתהליך הזה אפילו. ההרס הכרחי, רוב תומכי קואליציית נתניהו יברכו עליו. אז בואו נדבר רגע על קואליציית נתניהו, קואליציית ישראל הפוסט ציונית, על שלוש הרגליים שהיא יושבת עליה: הרגל הראשונה היא מחנה משיחי אמוני שבז לישראל של מגילת העצמאות. מחנה פוסט ציוני שמטיל טרור בשטחים, שמקדש דת על פני מדינה, שרוצה גירוש כיבוש והתיישבות והעולם מבחינתו הוא איזה ״פרוגרס״ מדומיין ומאיים, שלא מעניין את הביצה השמאלית שלו. הם לא רבים, גג 10% מישראל. אבל האחיזה שלהם במוסדות המדינה ובתפקידי מפתח היא לא פרופורציונאלית. התחזקות שלהם תהפוך את ישראל למדינה מצורעת. הם סוף החלום הציוני. הרגל השנייה היא אלה שסוגדים לנתניהו, ״הביביסטים״. הם שונאים את מוסדות המדינה בדיוק כמוהו, הם עברו איתו תהליך רדיקלזיציה שהובילה מכונת המדיה המשומנת שלו, הם בזים לממלכה (שהיא ״הדיפסטייט״), נטועים עמוק בשחיתות ציבורית ובזיזת המגזר הציבורי. ולצערי הרב הם יצאו מהבית בהמוניהם, בניגוד לכל הסקרים, מאוחדים סביב שנאה יוקדת למחנה הדמוקרטי ליברלי שהוא ״אוייב״ מבחינתם. אנחנו, הבוגדים. והרגל השלישית, המסיימת, היא הנהגה חרדית שרוצה לייצר לעצמה אוטונומיה חשוכה שמקדשת בערות ודורשת מאיתנו לממן אותה. הכי פשוט והכי על השולחן, ״המשתמטים״: כמעט 50% מילדי כיתה א׳, נמות ולא נתגייס, נמות ולא נלמד ליבה, לכו תזדיינו ותממנו אותנו! הברית הזאת, המשולשת, הלא הומוגנית, היא זאת שניהלה את ישראל בארבע השנים האחרונות לתוך חורבן ובלי להציג הישג ראוי אחד אפילו. והיא איבדה את הרוב שלה אתמול, חברים. היא הפסידה! אל תתנו לו להנדס לכם ת׳תודעה! אבל אבל אבל! היא לא תהסס להשלים את מה שהתחילה, אם רק תקבל רוב שוב. נצחון נוסף של הברית הזאת הוא האיום הקיומי הכי גדול על מדינת ישראל. לא יהיה לילדים שלנו עתיד כאן, אם תחזור באותה תצורה… וכאן בעיני אנחנו נכנסים ללב ליבה של המלכודת של תוצאות הבחירות: הקריאה המתגבשת, הסכרינית, שתקשורת המיינסטרים הולכת לדחוף חזק חזק: ממשלת אחדות! תגידו! איך יכולים ארבעת מנהיגי המחנה שלנו להיכנס לממשלה כזאת בידיעה ברורה, מוחלטת, ש: 1. נתניהו, מפר ההסכמים הגדול בהיסטוריה, יכול בכל רגע שמשרת אותו להקריס את הממשלה, ללכת לסבב נוסף ולסיים את האירוע (והוא יעשה את זה!) 2. החזון של הברית המשולשת הזאת חי וקיים, לא הולך לשום מקום ורק מחכה לשעת כושר. 3. ממשלה כזאת תביא חלקים עצומים במחנה הליברלי דמוקרטי להרמת דגל לבן עם תוצאות הרסניות, בלתי הפיכות, שיקריסו את ישראל שאנחנו אוהבים כל כך לעשורים קדימה. הדברים חייבים להיאמר: כל עוד השאיפות של קואליציית הטבח הם לחזור לאותו המקום בדיוק (ואלה בדיוק השאיפות שלהם, כולל ה-DNA של הליכוד של היום), כל עוד מכונת הרעל ממשיכה לעבוד בשיא כוחה, כל כניסה לממשלת אחדות היא לא פחות מהתאבדות! וכל כניסה לממשלת אחדות בתנאים האלה היא בגידה של מנהיגי המחנה בבוחרים שירקו דם עבורם: משפחות השכול, נפגעי השבעה לאוקטובר, מאות האלפים שיצאו לרחובות - מליוני הישראלים שיצאו מהבית כדי להגיד ״לא עוד!״. הממשלה הזאת לא תהייה שווה אף נייר שהיא חתומה עליו. היא תהיה בסך הכל מתנה לנתניהו כדי להתארגן לבחירות בזק, במועד שיהיה לו הכי נוח (מישהו אמר איראן?), כדי לחזור ולנעוץ את הסכין סופית. העקרב הוא אותו העקרב, ושום תעלול משפטי לא ישנה את זה. הליכה לממשלת אחדות היא התאבדות עטופה בנייר צלופן. היא השהיה זמנית של מנגנון ההשמדה העצמית. היא תסתיים בסבב נוסף. ואז… בסוף היום… בתוך הפלונטר הנורא הזה… נשארו רק הנוכחים נפקדים… הגענו לפיל שבחדר, לאירוע המכונן של הבחירות האלה: יציאה היסטורית, חסרת תקדים של הציבור הערבי בישראל כדי להודיע לכולנו: ״אנחנו רוצים להשתתף!!!״ תראו, אני לא צריך לתת לכם עכשיו את הפיסקה עם הרופא מהחדר מיון והרוקחת והמוסכניק - אתם יודעים הרי שהחברה הזאת הולכת ומשתלבת במרקם החיים שלנו. אבל אני כן יכול לספר לכם על כמות הזמן שיצא לי לבלות בשנים האחרונות בשיחות עמוקות עם עיתונאים ובכירים במגזר. הם כל כך רוצים להשתתף! אני יכול לספר לכם על ביקור שלי לפני שנה בכפר יאסיף, הגליל התחתון, בבית של ד״ר אשרף ספיה, שאיבד את הבן המקסים, נביל בן ה-15. נביל יצא למכולת השכונתית בערב, אחרי לימודי מתמטיקה למבחן, וחטף כדור טועה בראש. ד״ר ספיה הוא רופא שיניים, אשתו עובדת סוציאלית. איש מרגש ושובה לב שאיבד ילד, סתם. הוא אזרח ישראלי שהופקר גם הוא לתופת הנוראה של ארגוני הפשיעה. את המבט הכועס של אחותו הבכורה של נביל אני זוכר עד היום. עמדנו במטבח. דיברנו וצילמנו. ״אף אחד לא יפענח את הרצח הזה״, היא אמרה לי, ״חבל על הזמן שלך, אנחנו ערבים״. הציבור הערבי במדינת ישראל יצא לקלפיות במספרים היסטוריים. הוא יצא כי הסבל שהוא עובר, ההסתה הבלתי נסבלת, ההתנכלות המכוונת מכהניסט מוצהר, הבהירה לו שהוא חייב להשתמש בכוח הפוליטי שלו. 19 מנדטים (אולי פחות אחרי ספירת המעטפות הכפולות), עומדים להם בצד מנודים. בערוצי הטלוויזיה סירבו במשך חודשים לצרף אותם לגוש האופוזיציה, ככה עובדת תודעה. הם ״הערבים״. במסע ההסתה הגזעני שלו הצליח נתניהו להוציא אותם מחוץ לגדר במהלך הקמפיין, כהרגלו ממסגר ומגדיר את גבולות המותר והאסור, מסע דלגיטימציה מופרע ל-20% מאזרחי המדינה (גם הכניסה של סגלוביץ האמיץ והערכי לא עזרה). נוכחים נפקדים! אזרחי המדינה ש״אסור״ להם לקחת חלק בשלטון. כולם מופללים כטרוריסטים, כתומכי חמאס, כעמלק שיושב בתוכינו. נתנו למסע ההסתה הזה לעבור לידינו. אנחנו, הדמוקרטים ליברלים, כי חשבנו שזה ״אלקטורלי״ לשתוק. מנהיגי המחנה שלנו הפנו להם את הגב, סירבו להכיר בהם כשותפים פוטנציאלים. אבל זה המצב כרגע, לא תכננו אותו אבל הוא כאן. צומת היסטורית בתולדות מדינת ישראל, קו פרשת המים שיגדיר את עתיד המקום הזה לעשורים קדימה: קואליציה על שלוש רגליים שאיבדה את הרוב שלה, אבל לא הובסה. בראשה עומד גדול התועמלנים והממסגרים של ישראל. אין לה שום מסלול ל-61. מחנה דמוקרטי ליברלי שהגיע לתקרת הזכוכית שלו: לא ניצח ולא הובס, אבל הבין שלבד הוא במבוי סתום. וכוח חדש, עצום בגודלו, של החברה הערבית שאומרת השכם וערב: ״תנו לנו להשתתף ולתמוך בכם כדי לעשות שינוי״. הם לא ציונים, מה לעשות? אבל גם אלה של ״בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים״, לא. מאה שערים, כן. כפר יאסיף, לא. מישהו שיחק לנו במוח והחליט שהם מוגלים מהמשחק הפוליטי. גזענות טהורה שיושבת על פחדים גדולים ועל ואקום מנהיגותי בצד שלנו. זה המצב, חברים. ואם נשארתם איתי עד עכשיו, הגיע הזמן לשורה התחתונה הבלתי נמנעת, רק לעניות דעתי כמובן: למנהיגי גוש השינוי אין שום ברירה אחרת מלבצע שינוי עמוק, היסטורי, פורץ דרך, ולפתוח את הדלת לתמיכה ערבית, גם אם חלקה תהיה מבחוץ. כל כניסה לממשלה עם נתניהו היא קניית זמן כוזב, יצירת אשלייה מנחמת וזמנית שבסופה התאבדות וקריסת המחנה, קריסת המדינה שאנחנו רוצים להוריש לילדים שלנו. כל הליכה לסבב נוסף של בחירות בטווח הנראה לעין סופה התאבדות. ממשלה צרה, ערכית, מוכשרת, רעבה, שבאה ולשפר ולעזור ולבנות ולצמוח ולתקן היא הדרך היחידה להוכיח לציבור הישראלי כולו שיש לנו מה להציע ויש לנו דרך ויש לנו יכולות לברוא פה עתיד לילדים של כולנו. היא יכולה להוכיח לציבור הערבי שהכמיהה שלו לקחת חלק הייתה ראויה, למרות המחלוקות והפערים (ושאסור לו לחזור חזרה להתבדלות הרגילה שלו). היא יכולה להחזיר לחברה הערבית את הבטחון האישי שכל כך מגיע לה. היא יכולה לפתוח צוהר לשחר של יום חדש. והיא יכולה גם לפתוח דלת לציבורים בקואליציה שיגיעו בהמשך הדרך, שיבינו שההנהגה החדשה לא עויינת אותם אלא רק את ההנהגה ההרסנית שלהם. פחד מפוגגים אך ורק בעשייה. זה אפשרי, יש לנו את המפתחות לזה. זה דורש אומץ ומנהיגות בסדרי גודל שלא הכרנו בישראל אולי מאז יצחק רבין, שנרצח על האומץ העצום שהפגין. זה סדר הגודל של המנהיגות שנדרשת עכשיו מהאנשים שבחרנו להוביל אותנו. מנהיגות היסטורית, מנהיגות שמשנה את העתיד של ישראל לעשורים קדימה. כל תסריט אחר ירשם בספרי ההיסטוריה כתחילתו של העידן הפוסט ציוני של התנועה המשיחית וגרורותיה. אני יודע שהתוואי שאני מציע עכשיו הוא לא אינטואיטיבי לחלק גדול מהמחנה, אני בטוח שהוא דורש תעצומות נפש לא פשוטות בכלל. אבל הוא אפשרי! גדי, נפתלי, איווט, לפיד, גולן, זה קו פרשת המים. תנהיגו אותנו! לא תהיה הזדמנות נוספת…