זוהי אזעקת אמת - ישראל הולכת לתקופה קשה ביחסים שלה מול העולם, כשנראה שגם בעלת הברית האמינה ביותר שלנו בחצי המאה האחרונה מיטלטלת בין לאומנות רדודה לווק מטיפני. ההסכם שמרים את איראן מהקרשים מאיים על כל מה שישראל השיגה בדם בשלוש השנים האחרונות. הוא עלול להביא לשנים קשות, בהן היא תיוותר כמעט לבדה בזירה הבין לאומית, כלואה במאבק שרחוק מלהיות המאבק שלה בלבד, בעולם שיסרב לראות את זה כל עוד נדמה לו שקיימת לו ברירה. לא זה הנושא עליו בכוונתי לכתוב, אבל זה הרקע ההכרחי. ישראל הולכת לשנים קשות שנדמה שלא תוכל להימנע מהן, שנים שבהן היא תהיה מחויבת להוציא מעצמה את המירב. לא רק בביטחון ובדיפלומטיה, אלא בעוצמה הפנימית שלה. יותר מדי זמן וביותר מדי תחומים ישראל הרשתה לעצמה להיות בינונית, אם לא כושלת. אנחנו מתקצבים מערכת חינוך שמתפקדת בפועל כלובי של ארגוני מורים, משרדי ממשלה שמתפקדים בפועל כמאגר ג'ובים, שירות ציבורי שמתפקד בפועל כמפעל של קביעות שמייצרת בינוניות, כלואים בין קבוצות לחץ כלכליות לקבוצות אינטרס צרות. הדוגמאות הללו, לצערנו, חלקיות. כל אחת מהבעיות הללו פוגעת ביכולתה של ישראל למצות את הפוטנציאל שלה, אך יש רק בעיה מבנית אחת שהולכת וגדלה בקצב שעלול לשנות מן היסוד את יכולתה של המדינה להמשיך ולהתקיים כמו שאנחנו מכירים אותה, ושהמחיר על דחיית ההתמודדות עמה רק הולך וגדל: ההתנהלות מול קבוצה שצומחת במהירות ולא משתתפת במשחק כלל. שמסרבת לעמוד על רגליה כלכלית, שלא מוכנה להשתתף בנטל הבטחוני, ושבעיקר לא מוכנה לקחת אחריות כחלק מהחברה על הצלחתה ושגשוגה של המדינה. קבוצה שמתייחסת למדינה אך ורק כצינור שיאפשר לה להמשיך ולהתנהל כאילו היא קבוצת מיעוט זעירה במדינה חסרת בעיות אחרות, כזאת שיכולה להרשות לעצמה את המשך קיום המצב. קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, ובמובן מסוים הוא צדק - ישראל לא תוכל להמשיך ולנהל מדיניות חוץ, מדיניות בטחונית, מדיניות עצמאית שתבטיח את שרידותה בעולם הולך ומאפיל, אם תמשיך להזניח את מדיניות הפנים שלה. ישראל ללא עוצמה פנימית לא תוכל להמשיך להחזיק את העוצמה הכלכלית, ומתוך כך הצבאית, וגם לא את העוצמה החברתית שתידרש ממנה בשנים הקרובות. הברירה של ישראל היא אכזרית אך בהירה - אם לא נהיה מצוינים, פשוט לא נהיה. אם נמשיך להשקיע ולסבסד את הדור הבא של הישראלים באופן שלא יאפשר להם, גם אם ירצו, להיות חלק מהמצוינות הישראלית, או לכל הפחות, להיות חלק שלא מושך אותה למטה, פשוט לא נהיה. המאבק לשילוב האוכלוסיה החרדית בנטל הכלכלי והבטחוני תמיד היה סוגיה קיומית לטווח הארוך. ההבנה שישראל הולכת לתקופה בינלאומית קשה, בה היא יכולה לסמוך ביותר ויותר מובנים בעיקר על עצמה, הופכת את הסוגיה לקיומית כבר בטווח הקצר. ובטווח הקצר, נראה שבמקביל לחשרת העננים שבאופק, מי שמחוקקים היום בכנסת ומקדמים מדיניות בממשלה לא רק שאינם נחושים לטפל בבעיה, אלא להפך, נחושים, בגלל חישובים פוליטיים, לדחות את הטיפול בה ככל הניתן ולאפשר לה להמשיך ולהתעצם בגלל חישובי קואליציות צרים. בסיטואציה הקיימת, ההתנהלות הנוכחית אל מול הסוגיה החרדית, כפי שהיא מתבטאת בבליץ החקיקה ובניסיונות לפצות את המגזר על שלילת ההטבות בגלל אי הגיוס, כבר אינה רק קוצר ראיה פוליטי, היא הפקרות אסטרטגית. ואם הממשלה תמשיך לדחות את הקץ בעבור שרידותה, היא תפגע בסיכויי שרידותנו.