משה טולדנו

אחים ואחיות שלי פונים אליי ותובעים ממני שאבקש סליחה ואעשה חשבון נפש. אז הנה: סליחה שרצינו להביא שיח אחר בפוליטיקה הישראלית, שיח שרואה את העם ככלל ולא את ה"גושים". סליחה שרצינו להביא כוחות חדשים מלאים בתקווה. סליחה שבסך הכל רצינו לשרת את העם האהוב שלנו. סליחה שלא השלמנו עם מציאות של אוטונומיות המאיימות על הריבונות במדינתנו. סליחה שקידמנו שיח של אחווה במקום שיח של חרמות. שידענו להבחין בין אויב - אותו צריך להכריע - לבין יריב פוליטי. סליחה שניסינו "להזיז את הגבינה" והפרענו לכולם להמשיך בדיוק באותה דרך ולצפות למשהו אחר. סליחה שהבאנו תוכניות אופרטיביות לטיפול בכל החולאים שמחלישים את מדינתנו, אך הם הובלעו מתחת לערמות של בוץ והכפשות. סליחה שדרשנו הכרעה מהירה וקטלנית של האויב. סליחה שדרשנו ריבונות בכל חלקי ארצנו. סליחה שחיבקנו אח, גם אם לא מסכימים איתו. סליחה שרקדנו אתמול, אחרי המכה, כי אנחנו מאמינים שלמרות הכל, נצח ישראל לא ישקר. סליחה שניסינו להתוות דרך אחרת (מה חשבנו לעצמנו?) סליחה שנלחמנו עבור הלוחמים שלנו ומשפחותיהם. סליחה שרצינו להיות טובים וממילא להביא שיהיה עוד יותר טוב. סליחה שהאמנו שמגיע לעם הזה פוליטיקה אחרת. סליחה. ובמבט קדימה: העם דורש אחדות ציונית. פוליטיקאים, תעלו לעם!

עליתי לארץ לבדי ב1990. ילדה בת 14 וחצי. פנימיה בירושלים. ואז מגיעה מלחמת המפרץ. אזעקות, נחש צפע, מסכות. אבא שלי ז"ל מחליט לעלות על טיסה לארץ, לחזק אותי ובעיקר להביע הזדהות עם עמנו. בית הספר בו אני לומדת מקבל הוראה לפזר את הבנות למשפחות שלהן. לי אין ממש משפחה פה. רק אבא תייר. באותה תקופה עלה לארץ חבר שלו, אריה, וקבע את ביתו בכפר אדומים. הוא מזמין את שנינו אליו. אבא ואני עולים על רכב שכור. מירושלים לכפר אדומים. הדרך קסומה. הרי המדבר פרוסים משני צידי הכביש. אני מסתכלת עליהם ומתאהבת - שוב - בארצי שאינה מולדתי. תחושה כזאת של בראשיתיות. של שכינה. ואז ברדיו מתחיל להתנגן שיר. "כמו חצב להתבצר במעבה האדמה ולחכות לסיומה של העונה הכי חמה". השיר מתנגן ואני מהופנטת. אבא לידי. אנחנו נוסעים בארץ ישראל, בתוך מדבר יהודה. "ציפור השיר הפעוטה שהסופה אותה גרשה ובלבלה את מסלולה מיבשה ליבשה ציפור טסה, נעה, נסה על תורן של ספינת משא בהגיעך עדי אובד למדי אותי להישרד" אני היא אותה ציפור! עמי הוא אותה ציפור נודדת אשר טסה, נעה, נסה, מיבשה ליבשה. עד שהגיעה הביתה. השיר מתנגן. הקול ערב. זהו קולו של יהורם גאון. ואתמול, במין סגירת מעגל השמורה רק לעם שלנו, יהורם גאון פותח את תוכניתו ומדבר עליי. תודה יהורם, על הקול. תודה על המילים. תודה מהילדה ההיא שהיא אני, אותה חיברת לארצה ולעמה, אי אז ב1990, אי שם בהרי יהודה.