נסים, אבא של אלה

איילה חסון בעולם שבו העיתונאות עוברת הזניה פוליטית מוחלטת, איילה חסון היא עיתונאית של פעם. מי שעל שמה רשומות כמה מהחשיפות העיתונאיות החשובות בתולדות מדינת ישראל, מפרשת בר-און–חברון המיתולוגית משנת 1997, שהובילה להקמת ועדת שמגר, ועד פרשת הרפז, שסיבכה את הרמטכ"ל ואת מנדלבליט, והובילה לכך ששי ניצן "החזיק אותו בגרון", כאקט של סחיטה באיומים לצורך הגשת כתב האישום נגד נתניהו. אלו לא היו חשיפות לא של ימין ולא של שמאל, אלא עיתונאות אמיתית, נטולת פשרות, ומחויבת אך ורק לאמת. לכן חסון שמחה לעבור מ"מצעד הטרלול" של דרוקר וחבריו בערוץ 13 אל השידור הציבורי, שאמור היה להיות לה לבית טבעי, ניטרלי, אובייקטיבי ומחויב רק לאמת ולא לבעלי ההון. אבל כמו שאמרה פעם באופן מדויק גלית דיסטל: "אין היתכנות לתקשורת ציבורית בישראל משום שאין לסמוך על השמאל. הוא ישים את הידיים שלו על הגופים האלה והוא יהיה מוטה". וזה קורה כי "השמאל מחלחל", כלשונה. וזה בוודאי קורה בעידן של קיטוב פוליטי, וזה קורה עוד יותר כאשר הכוח מצוי בצד אחד, והוא בהגמוניה הישנה, המנותקת משורשים שלנו. וכן, מה שקרה לאלי גולדשמידט, לשי גולדשטיין, לדרור רפאל, לאבישי מתיה, ליעקב בן שמש, ליהודית רביץ ולי, קרה גם לאיילה חסון. היא ראתה את מוקדי הכוח, היא ראתה שהם לא רואים ממטר, היא חוותה את הניתוק שלהם מהשורשים של עם ישראל, היא ראתה את השנאה, והיא זזה פוליטית. וכשהיא, רחמנא ליצלן, זזה פוליטית, החליטו לעשות לה סיכול ממוקד, על דברים שאמרה מחוץ לתאגיד בהקשר של פרקטיקות בעייתיות בחברה הבדואית. כך, דו"ח של אמי פלמור משנת 2018 הצביע על תופעות חמורות של אלימות והתעללות כלפי נשים בחברה הבדואית, במיוחד במשפחות פוליגמיות, שבהן שיעור האלימות גבוה יותר, ועל תופעה של תת-דיווח על אלימות. בנוסף וכידוע, יש בחברה הבדואית ריבוי של תופעת הפוליגמיה. וכך, במקום שפמיניסטיות תצטרפנה לקול שלה, ובמקום להילחם למען הנשים הבדואיות המנוצלות, היא נדרשה להתנצל. וגם כשהתנצלה, לא הסתפקו בזה ודרשו להשפילה. אותו עורך עלוב מכאן 11, ליאור לנדנברג, מי שעורך מעריב דורון כהן (עוד איש שמאל שהתרחק מהשמאל הרעיל והרל"ביסטי) כינה אותו "כלומניק שעושה קריירה בעיקר דרך צעקות מוטיבציה במסדרונות", חשב שתוצאות הבחירות הן שעת כושר להיפטר מהקול היחיד השונה בתאגיד שממומן על חשבוננו בכמעט מיליארד ש"ח, והניף את הגרזן מעל ראשה. וזה קורה בעוד שעו"ד ברק כהן, שרק לאחרונה התבטא בצורה מזעזעת ורעילה על שפי פז שהלכה לעולמה – ממשיך לשדר שם, ואף אחד לא דרש ממנו התנצלות על התבטאות מחוץ לתאגיד. וזה קורה גם כאשר אחד השדרנים הערבים התבטא בצורה מזעזעת ברשתות, מהתאגיד נמסר שהם לא ידרשו ממנו התנצלות, כי הדברים נאמרו מחוץ לתאגיד. מה שכמובן לא חל על איילה חסון. הם פשוט רצו להעיף אותה, וחיפשו תירוץ, ולעזאזל העובדות. אבל חסון היא לא פראיירית, והיא חשפה את הנוכלות. והעם הוא לא פראייר, ואין לו שום סיבה לצפות בעוד ערוץ תעמולה לשמאל על מלא על חשבוננו. ויום אחד עוד נבוא חשבון עם התאגיד המושחת הזה, כשההחלטה של לנדנברג להשפיל את חסון תהיה אחד מגורמי המפתח בהחלטה הזו של העם. והיא תגיע, וכפי שטראמפ סגר את הרדיו הציבורי שהיה מוטה מאוד לשמאל, זה גם מה שיקרה למוסד הרקוב והמושחת פוליטית מהיסוד שנקרא תאגיד השידור הציבורי בישראל. איילה, העם איתך. ואנחנו משוכנעים שתמצאי בקרוב בית ראוי לכישורייך העיתונאיים המעולים.