יום לפני הפיגוע בחברון הייתי שם. ממש שם, בנקודה שבה זה קרה. כבר הרבה זמן שהצבא חוסם את רוב הכניסות לעיר וכמעט כל התנועה נדחסת לפינה הזאת. הייתי שם כי הלכתי לבקר אנשים יקרים שגרים בחברון. הם סיפרו שכל העיר הפכה לפקק אחד עצום, שהם חושבים עשר פעמים לפני שהם יוצאים מהעיר. ענישה קולקטיבית היא המודוס אופורנדי של ישראל. זה לא כך רק מאז הקמת הממשלה הנוכחית - זה הרי לא באג אלא פיצ׳ר של כיבוש צבאי - אבל אין ספק שמאז קום הממשלה הזאת הענישה הקולקטיבית הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה הישראלית היום-יומית. המובן מאליו של דרך הפעולה. חלקים גדולים בציבור רואים בה דבר רצוי - פתרון ואמצעי לגירוש של הפלסטינים. הרגש הזה מלובה על ידי פוליטיקאים קיצוניים שנותנים לו לגיטימציה ומתווים את הדרך. בימים האחרונים העונש הקולקטיבי נגד תושבי חברון מתקדם שלב נוסף: גירוש מאות משפחות מבתיהן. ברגע שאת מכירה מישהו שנמצא בסכנה לגירוש, כשלעונש הקולקטיבי הזה יש פנים פתאום, המדיניות הזאת נעשית בלתי נסבלת. הישראלים היחידים שהילדים שפגשתי בחברון מכירים הם חיילים. הם סיפרו לי עליהם פורצים לבתים ויורים ברחובות. אלה זיכרונות הילדות שלהם. לקראת הבחירות, דווקא עכשיו, אני רוצה שאנשים יידעו את זה. אני רוצה שאנשים יצביעו מחר גם למען עתיד בו עונש קולקטיבי לא יהיה מה שמגדיר את הפוליטיקה הישראלית, אלא סיום הכיבוש ושוויון בין בני אדם באשר הם. שבפיהם של ילדים קטנים המילה יהודי וחייל לא יהיו מילים נרדפות.