״ולא תיקח אותי לאיזו סמטה חשוכה?״, שאלתי בחשש. ״לא נו, איזה מפגרת. אני אבא שכול אין לך בושה? אני רק רוצה להביא לך מתנה, זה ממש פה מעבר פינה, שתי דקות הליכה״. מה הוביל אותי ללכת אחרי איש זר במחנה יהודה לקבל מתנה אני לא יודעת. אולי זאת העובדה שלפני כמה דקות הוא השמיע לי את ההודעה האחרונה שהקליט לו הבן שלו אבישי, כמה שעות לפני שנפטר מדום לב תוך כדי נהיגה לאילת. ״אבא אני אוהב אותך מאוד, הכי בעולם. תודה רבה על הכל, סליחה על הכל״. אורן ששון הוא הבעלים והטבח של ״אישטבח״, אליה התגלגלתי רק כי הפיתה של אסף גרניט הייתה סגורה לאירוע. ישבתי לבד בחוץ והזמנתי שמבורכ, למרות שלא ידעתי מה זה. והתחלתי לשוטט בטוויטר. ״אסור טלפונים אצלנו״, יצא אלי אורן, התיישב לידי, מזג לנו שתי כוסיות ערק קטנות והדליק סיגריה. ״את יודעת מה הדבר הכי חשוב בחיים? הזמן״. ״אני רק בודקת שבעלי הסתדר עם הילדים״, שיקרתי לו כדי להבהיר מיד את הסטטוס הזוגי. ״מאיפה את?״ הוא שאל והסתכל לי לתוך העיניים. ״מפרדס חנה״. ״אני שונא את פרדס חנה. הרביצו לי שם בפנימיה, לפני חודשיים הלכתי לזרוק עליהם אבנים״. אורן סיים סיגריה והלך להתעסק עם אברהם המלצר. מדי פעם הוא חזר ומזג עוד כוסית. ״שוב פעם את בטלפון?״, נזף בי, והניח על השולחן מאפה מפואר מפוצץ בשר. דיברנו על ששת ילדיו. על גרושתו שהחזיר, על התהום שנפערה בינהם מאז שאבישי נפטר. ״גם אח שלי נפטר. גם אמא מתה לפני שמונה חודשים״, זרק בין לבין שהוא מקפץ בין שולחנות, עושה צחוקים עם תיירים מגרמניה, מאכיל תינוקת בצ׳יפס. ״אבל הכל זה קודשא״, הוא אמר. הוא הרים את המפית, המפתח שלו, בקבוק הערק. ״הכל הכל קודשא״. ״אמרת שאתה בן קיבוץ לא?״ שאלתי בהתרסה. הוא הוריד את הכובע והראה לי את הכיפה מתחת במחאתיות. ״איזה מפגרת״, היה ביטוי שחזר על עצמו וגרם לי להרגיש כאילו כבר הרבה זמן אנחנו חברים. הוא נכנס למטבח. ישבתי בשקט בפינת הרחוב במחנה, וכבר לא העזתי לגעת בטלפון. התבוננתי באורחי המסעדה. בעוברים והשבים. ניסיתי לראות את הסיפור של כל אחד. אורן חזר ומזג, ״אנחנו חייבים לצאת מהמטריקס״ זרק. ״אין עולם. אנחנו עבדים לתודעה כוזבת״. אני בלסתי מולו. ״יש לך יד מטורפת״, אמרתי לו, ״זה ממש טעים״. ״הייתה לך ילדות לא פשוטה״, אמר לי. ״כולנו שבורים, לא?״, שאלתי. ״הכל קודשא״, אמר. אני לא זוכרת איך השיחה התגלגלה אבל דיברנו על רבי נחמן. על חוטבי העצים ושואבי המים. על כסף. על בדידות. על אהבה נכזבת. אברהם המלצר רצה ללכת. יש לו מבחן מחר בספורט וחברה, הוא קם בארבע בבוקר. ״תן לי עוד שעה״, אמר אורן והדליק עוד סיגריה. ״שלוש אחוז לחיות נתנו לי, כשהייתי בקומה״, זרק פתאום לאוויר. ״איך אמרת שקוראים לך?״. ״יעל״. ״בואי איתי אני רוצה להביא לך מתנה״. שילמתי לאברהם עם תשר נדיב. הוא הביא לי קיסם ובקבוק נביעות, ״תשכנעי את אורן שאני חייב ללכת״, התחנן, כאילו יש לי השפעה על האיש הקופצני שהכרתי רק לפני רבע שעה. אישה זקנה עברה לידנו, אורן הכניס לה שטר ליד. לא הצלחתי לספור את כמות מקבצי הנדבות שעברה שם ואורן נתן להם צדקה. חבורת נערים עם צעיפים צהובים עם רמקול עברה ברחוב, שרה בצעקות ׳אוהב אותך, אני נשבע׳. ואני חשבתי לעצמי שירושלים היא תסריט שכותב את עצמו. ושמפגש בין נשמות הוא תמיד גדול מאד. השלכתי את השכל והלכתי אחריו למשרד שלו בפינת הרחוב. ״זה אבישי״, אמר לי והצביע על פניו של עלם חמודות על הקיר. ״דומה לך״, אמרתי, והשפלתי את מבטי. הוא התחיל לפשפש בארונית והוציא ברושור של סוד האותיות שכתיב, ושרשרת כסף עם מגן דוד שהכין. ״תראי בסגר כתוב בקטן ׳שהכל׳, זה היסוד של הכל״, אמר והגיש לי את השרשרת עם האות של השם שלי. ״זה מהמם. באמת זו מתנה?״ שאלתי במבוכה. ״יאללה יא מפגרת״ אמר ויצא, ״בואי נו, אני חייב לרוץ לשחרר את אברהם״. נפרדתי ממנו והלכתי לכיוון רחוב בצלאל. הגעתי לדירה, והתבוננתי במראה על השרשרת על צווארי. בלילה, ישבתי לכתוב ולא הסתכלתי בטלפון אפילו פעם אחת. ברחוב השקמה במחנה יהודה יש איש אחד, איש טבח, והוא לימד אותי שהדבר הכי חשוב הוא עכשיו, שהכל זה קודש, גם הדמעה, אישטבח שיש לו סיפור ויש לו אהבה, כמו כולנו ואולי קצת יותר. ואיזה מזל שלא הייתי תקועה בטלפון, והצלחתי לקבל קצת ממנה.