יבוא יום ויהיה יותר ברור מתי האלגוריתם מפוצץ פוסט אחד ולא אחר, אבל עד אז אני שמח להיזכר תמיד בהבטחה של האינטרנט להיות מקום פתוח ולהכיר דרכו אנשים ומקומות (מה שבאמת התקיים פעם), ולהכיל מורכבות, ואיך הוא הפך להיות כוסית קטנה ושטוחה של ג'יפה.
צחקנו, נהננו, אבל מתברר שלא רק שעבדול אל-סייד הוא דוקטור לרפואה, אלא שהוא גם זוכה מלגת רודס (של אוקספורד באנגליה) ויש לו h-index של 37. שגם אם מוריה וברקו יגישו את התכנית שלהם 100 שנה רצוף, הם לא יגיעו לתחתית של תרומתו של אל-סייד לאנושות, וזה עוד לפני הקריירה השנייה שלו.
גדי איזנקוט הוא מענטש ענק. אני רואה את הקליפים הקצרים שהוא מוציא ונרגע מולם, יותר טוב מכל קלונקס. אבל יוסי כהן הזה הוא מסוג הדברים שרנטון שחה דרכם בשירותים הכי מגו'ייפים בסקוטלנד. המדינה דוברת העברית שאולי עוד תתקיים פה תצטרך לנקות הרבה חרא.
נפגשתי היום עם יוסי ואורלי כהן, הוריו של עמית ז״ל, לבקשתו של יוסי להגיע ולהתנצל על הדברים הקשים שאמר בהפגנה מחוץ לביתי.
הסכמתי להיפגש מיד מתוך הבנה שגם בעין הסערה, וגם ברגעי מחלוקת קשים - אסור לנו להפסיק לראות את האדם שמולנו.
המילים הקשות שהוטחו בחנה ובי, במיוחד כשהזכירו את גל ז״ל, כאבו וצרבו עמוק. אבל ידעתי שמאחורי המילים האלו עומד אב שכול שנושא בקרבו כאב תהומי, בלתי נתפס. לכן היה לי חשוב לפגוש את יוסי ובהזדמנות הזו, להזכיר לכולנו: אחים אנחנו. גם כשלא מסכימים, חובה עלינו להקשיב.
החברה הישראלית חווה תקופה קשה ומתמשכת של שכול, משבר וקרע פנימי. הדרך לריפוי אינה עוברת בטשטוש המחלוקות או בניסיון להכניע זה את זה, אלא ביכולת להקשיב, לכבד את הכאב של האחר, ולשמור על מה שמחבר בינינו כעם.
זו האחריות של כולנו. זו בראש ובראשונה האחריות שלי.
אמשיך לעשות הכל למען ישראל, הכל כדי שנהיה ראויים.



