Tzippy Diskind صِپورة #JusticeForMalkiRoth

כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי

הכי אישי שלי. הבוקר רציתי רק להישאר במיטה ולנוח. סופסוףףף לנוח. אחרי תקופה של התנדבות אינטנסיבית, בלי אוכל ובלי שינה, כשהמספרים הסופיים מראים כ-9,000 קולות, התחושה הראשונה היא של כובד עצום. אבל קמתי, כי יש מציאות, וחיים שקבעתי לי מראש, והלכתי להשתתף בפאנל יזמות. בלי כח ובלי מח. ממש בהשגחה פרטית, השאלה הראשונה בפאנל שהופנתה אליי שם הייתה: "נשמח לשמוע ממך, איך מתמודדים עם כישלון?" עאאאא? אתם צוחקים עלי? ובכן, באתי הכי לא מוכנה בעולם. ו התשובה שנשלפה לי לא הגיעה מעולם הביזנס ולא מעולם הפוליטיקה, אלא משורש הנשמה. דיברתי על אברהם שכל העולם היה מהעבר האחד, והוא מהעבר השני. אברהם שמרד במוסכמות החברתיות הכי נוקשות ובמציאות הכי קשיחה, והנה בסופו של דבר ייסד ציוויליזציה שלמה: יהדות, ובעקבותיה נצרות ואיסלאם. רוב העולם היום. דיברתי על משה רבינו שנתקל בסירוב ובחוסר אמון מצד העם שלו עצמו שלא רצה לצאת ממצרים. רק חמישית שיצאו, עשו לו טובה, ואחרי זה בכלל רצו לחזור אחורה, לחיים בזבל, לסיאוב המוכר והידוע, לשואת מצרים בה רצחו להם את התינוקות והעבידו אותם בפרך. מי בדיוק רוצה ללכת למדבר, לארץ לא זרועה ולא נודעת אחרי שהוא כבר התרגל ולמד להתמודד עם מציאות זוועה? נדירים האנשים הללו. עדיף להישאר עם של עבדים. עדיף להקטין ראש. חופש זה דבר מלחיץ. אחריות זה קשה מידי. עזוב אותנו משה, בחיאת. ניתנה ראש ונשובה מצריימה. תן לנו לדאוג רק לעצמנו ולמשפחה שלנו, מה החזון הגדול הזה לארץ חדשה עכשיו על כתפינו. למי יש כח. במבט של כאן ועכשיו, היה אפשר לקרוא להרבה רגעים של אברהם ומשה "כישלון". אברהם נפרד מלוט ומאבד משפחה קרובה, הוא מנהל מו"מ עם הקב"ה ולא מצליח להציל את סדום. בני ישראל מתלוננים למשה, עושים לו את המוות, ואחרי כל מה שהוא עושה ומקריב, הוא לא זוכה להיכנס בעצמו לארץ המובטחת. מה יותר כישלון אישי מזה? זה נוראי. זה טראגי. אך במבט היסטורי, אלו היו רגעי הלידה של האומה היהודית. אלו היו רגעים שהם חלק אינטגרלי מתיקון עמוק והתפתחות מטורפת שמשנה סדרי עולם, שהשאירה מאחור עבודת אלילים והביאה בשורה של א-ל אחד ואדם שנברא בצלמו. את השיח שנוצר בחברה החרדית רק בזכות הקמפיין של @hatziburha, את זה אי אפשר לקחת אחורה. הוא קרה. את הרוח האנושית והאמת שהתגלתה אצל לא מעטים, את האחווה, את המוני הפעילים החדשים שהצטרפו לפעילים הוותיקים, גם את זה אי אפשר לקחת. עכשיו, קל מאוד להיות חכמים לאחר מעשה. שואלים אותנו למה רצנו לבד, למה לא חברנו למפלגה אחרת. אז רגע תכלס: האמת היא שעבדנו על זה קשה, מאוד. אבל אף מפלגה ישראלית לא נתנה לנו ייצוג אמיתי. אף מפלגה לא הציעה לנו מקום ריאלי בחיבור שיאפשר לקול של החרדיות האחראית להישמע. נדחקנו לפינה שבה היינו צריכים לבחור בין להשתיק את הבשורה שלנו, לבין לצאת למערכה כנגד כל הסיכויים. בזמן קצר בטירוף, להמציא מנגנון מאפס ופשוט להתחיל לעבוד. כשאני מסתכלת על 9,000 האנשים ששמו את הפתק שלנו בקלפי, אני לא רואה רק נתון סטטיסטי. תורידו את הלא-חרדים שהצביעו, סבבה, עדיין מדובר באלפי "מתאבדים שיעיים" חרדים של תקווה ומסירות נפש. אקטיביסטים כולם. אנשים שספגו קללות, שעמדו מול מערכות הפחדה קשות ודורסניות, ובכל זאת לא מצמצו ויש להם אמת פנימית ברורה ובוערת (אני קוראת לזה יראת שמיים). מדובר גם בלא מעט אנשים שהם לא חרדים אבל רואים בנו שותפים לכל דבר. כמה תומכים בפרונט היו לי בימים הראשונים של "לא תשתוק"? הם נכנסים לי בספירה בעשר אצבעות. כמה יש עכשיו? השאלה כבר לא רלוונטית, "לא תשתוק" קרתה. המציאות אחרת. זהו, זה כבר נורמלי לא לשתוק. אני יודעת היטב שהפלח האמיתי שלנו - הציבור שדורש תורה עם אחריות ושותפות - גדול פי כמה וכמה. ואני לא מחדשת כלום. רבים לא הצביעו לנו מסיבות שונות, בעיקר כי קשה מאוד לשבור את הכלים מול המסגרות המוכרות והלוחצות. וכי אחוז החסימה. וכי שמאל. וכי גוש. ועם כל זה, נכון. התוצאה הזו מחייבת הפקת לקחים וחשבון נפש. חשבון נפש אישי וחשבון נפש קולקטיבי. מעבר למספרים, הבחירות האלה מעלות בי תהייה כואבת: האם למסרים של תיקון, שותפות ותקווה יש בכלל מקום בפוליטיקה הנוכחית? או שזו מערכת שבה המטבע היחיד שעובד הוא הפחדות ואימה? נצטרך לברר את השאלות האלו בעומק וביושר ולראות מה עושים הלאה. האלפים הללו לא נעלמים, הם חיים וקיימים ואכפת להם מאוד. הם אלו שסודקים את קירות הפחד, הם החלוצים. "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה". זרענו זרע באדמה קשה. הדרך ארוכה, ועודנה נפקחת. איך אמרה גולדה מאיר לג'ו ביידן? אנחנו היהודים יש לנו נשק סודי, אין לנו מקום אחר ללכת אליו. אז ייקח מה שייקח. זה לא שיש לנו פה במדינת ישראל ברירה אחרת.

אנא התפללו לרפואתו של שקל בן לירה