Anat Matar

בגלל העניין והחשיבות הציבורית אני ורחלי החלטנו ביחד עם הגרדיאן שהסרט נז״א יהיה נגיש באינטרנט בחינם, ללא הגבלת זמן, כדי שכל אדם יוכל לצפות בו ובעדויות החיילים. זה יקרה בעוד כמה שבועות, בנובמבר, במועד הכי מוקדם שהצלחנו לקבוע. עד אז פנינו לבתי קולנוע בישראל והצענו להם את הסרט ללא עלות, בתקווה שיוקרן בארץ כבר עכשיו, במקביל להפצתו בבתי קולנוע בעולם. הצגתו תהיה החלטה אמיצה אל מול אלימות גדולה שמכוונת להסתרתו. אני יודע שיש ביקוש אדיר לצפות בסרט ואני מקווה שבאופן הזה כולם בקרוב יוכלו לראות אותו: בין אם בבתי הקולנוע ובין אם באינטרנט בעוד כמה שבועות. הרבה דברים לא נכונים נאמרו עלינו ועל הסרט בשבוע החולף. הסרט מבוסס על תחקיר עיתונאי מקיף של שלוש שנים והפרטים בו מאומתים ומוצלבים. הוא ידבר בעד עצמו והאמת סופה להתבהר. עשינו את הסרט כדי לעורר דיון ציבורי לגבי המעשים של הממשלה בעזה, ההרג של יותר מ73,000 בני אדם, רובם אזרחים, הנרמול של מלחמת השמדה, של התפיסה ש״אין בלתי מעורבים״. עשרים וארבעה חיילים וחיילות עשו צעד ודיברו מול מצלמה על מה שחברה שלמה לא רוצה לדבר עליו. ההכרה בזוועות בעזה לא מפחיתה לרגע מהטבח הנפשע של השבעה באוקטובר, שחמאס אחראי עליו, שחיילים מדברים עליו בסרט, ושאין לו שום הצדקה. להפך. הרי ההתעלמות ממה שקורה בעזה היא מהגורמים שסללו את הדרך לשבת הנוראה ההיא. וההתעלמות הזו נמשכת. עיתונות היא לא בגידה. ביקורת היא לא בגידה. זו חובה של כל אזרח שממשלתו מבצעת פשעים לדעת ושל כל חייל שהיה עד להם לספר. מסתובבים כאן אלפי חיילים כאלה, שיצפו בסרט ויזהו את מה שמתואר בו באופן אישי: את ההרג של אנשים לא חמושים שחוצים קו מדומיין, את אישורי הנז״א במאות, את התקיפות המערכתיות בבתי משפחות, את השריפה וההשמדה הפיזית של עזה, רצח וירי על אנשים רעבים במרכזי מזון ופשעים נוספים שאין להם הצדקה. גם אם זה מפחיד, זו חובתכם למצוא את הדרך להעיד על מה שראיתם. יגידו לכם שכדאי להסתיר את האמת למען הסברה בחו״ל, אבל זה קשקוש. שם יודעים כבר הכל. פשעים לא מסבירים אלא עוצרים. הסתרת האמת קודם כל מרעילה את החברה שלנו ומעל הכל מאפשרת לפגיעה בבני אדם בעזה להימשך. ובנימה אישית: אני כותב על מדיניות האש של הצבא בעזה בעברית ב״שיחה מקומית״ כבר שלוש שנים. התחקירים זכו להתעלמות בישראל. עכשיו בפעם הראשונה משהו נסדק במסך ההתעלמות - וזה דבר חיובי. זה דבר בריא. כן, זה מגיע עם מחיר אישי גדול. היה שבוע קשה. אבל בתוכו גם יש המון תמיכה, והרבה נדיבות. מה שבטוח: האיומים לא יעזרו. זה לא מרתיע אותנו. אני ורחלי נחזור לארץ ונמשיך להיאבק על עתיד המקום הזה ביחד עם שותפים רבים.

There was a time when I envied Israelis. It may sound strange coming from a Palestinian in Gaza, but it is true. I grew up in a region where presidents could remain in power for decades, where the law often stopped at the door of the powerful, and where criticizing the wrong person could cost you far more than your job. And then, across the fence, we watched Israeli ministers resign, presidents stand trial, prime ministers face criminal investigations, journalists tear into their government, and protesters fill the streets. I was under no illusion about what Israel meant for Palestinians. But looking at the relationship between the Israeli state and its own citizens, there were things we wished we had. My uncle used to express this with a verse from the Quran: “Woe to me! Am I unable to be like this crow?” He meant it almost bitterly: how humiliating it is to look at your adversary and find things you wish your own society had learned. That uncle was later killed by an Israeli airstrike. And perhaps nothing captures the tragedy of what Israel has become better than putting those two facts in the same paragraph. After October 7, we watched red line after red line disappear. We watched what Israel was capable of doing to people once they had been placed outside the boundaries of public empathy. We carried our children dead and torn apart in our arms. We showed you our destroyed homes, our burned bodies, our families disappearing from civil registries. And too many Israelis chose not to see. Not necessarily because the evidence wasn’t there. Because believing us would have required questioning yourselves. That refusal had consequences far beyond Gaza. Because when you give power permission to abandon its limits against people you hate, you do not teach it to hate Palestinians. You teach it that limits are optional. And now, slowly, it is turning inward. A country that built part of its identity around being the only democracy in the Middle East now has a culture minister calling for Israeli filmmakers to lose their citizenship because their film NAZA presents a version of Gaza he considers betrayal. The army that called itself the most moral army in the world is dedicating its official platforms to attacking a film before the public has even seen it. Stop for a moment and understand how extraordinary that is. A work of art has not even reached its audience, and the state is already trying to tell the audience how to understand it. This is no longer only about Gaza. It is about what happens to a society when the official narrative becomes something citizens are expected not merely to hear, but to believe. First, Palestinian testimony was dismissed as propaganda. Then Israelis who documented Palestinians became traitors. Now filmmakers can be threatened with losing their citizenship for telling the wrong story. This is how the language of 1984 stops being literature and begins becoming familiar. The Ministry of Truth does not begin by burning every book. It begins by convincing you that there is only one acceptable version of reality. For years, we tried to tell Israelis what this machine was capable of when there were no limits placed upon it. Many did not believe us because its teeth were pointed in our direction. Now it has begun turning its head. And perhaps this is the warning I wish my uncle had lived long enough to see: A state cannot become a monster only for its enemies. Feed it enough fear. Give it enough silence. Forgive it enough broken rules. And eventually, the monster forgets who it was built to devour. Welcome to the country that once called itself the only democracy in the Middle East. Welcome to the Ministry of Truth. WAR IS PEACE. FREEDOM IS LOYALTY. AND QUESTIONING THE OFFICIAL STORY IS TREASON. #SurvivalTestimony

יובל אברהם בריאיון ראשון על הסרט ״נז״א״ @yuval_abraham @newsisrael13

לפני בערך חודש הייתי בשכם. כבר אז, בלי הכתר הרשמי, לצאת משם היה חתיכת סיוט בגלל המחסום באחת הכניסות של שכם שהחיילים בו בדקו תעודות של כל באי הרכב. סיוט כזה שמעלה לך את רמות הלחץ וגורם לך לשנוא. פקק שמיועד אך ורק בשביל פלסטינים. ברגע שהחיילים ראו שאני ישראלית, הם נתנו למכונית שלי לעקוף את כולם. זה אפרטהייד של יום יום שאני חושבת שלמי שלא חווה אותו קשה להבין אותו. כמו אזיקים שמרופפים ומהדקים מדי פעם אבל הם תמיד שם. haaretz.co.il/news/politics/…

Breaking | Two men, Ahmad Adel Abu Mukho (26) and Ouda Abdul Rahim Abu Salha (50), were killed by Israeli occupation forces while confronting an attack by groups of settlers on the village of Deir Jarir, east of Ramallah.

היום הייתי ה״דודה״ או השכנה הסקרנית שעלתה לגג לצלם, לראות מה קורה ואם צריך לעזור במקרה שמישהו או אחד השכנים יחליט להפריע… תפקיד קטן, כמעט שולי, בתוך מבצע שלם של בני נוער שהחליטו לעשות את הדבר הכי לא מובן מאליו בישראל 2026. לעצור ולשאול שאלות✋🛑 לא ״לאן מתגייסים?״ אלא ״למה מתגייסים?״ לא ״איזו יחידה?״ אלא ״מה עושים שם בשם כולנו?״ קראתי את המכתב שלהם, ופגשתי היום את האנשים שמאחוריו. נערות ונערים שגדלו בתוך מיליטריזם, בתוך מערכת שמלמדת שגיוס הוא לא החלטה אלא מסלול אוטומטי, כמעט טבע העולם. ובכל זאת הם עוצרים. מול כל הלחץ החברתי, מול הסנקציות, מול הפחד לשלם מחיר אישי, הם אומרים,אנחנו לא מוכנים לקחת חלק במלחמה שהורגת חיים ופוגעת באנשים חפים מפשע. אפשר להסכים איתם ואפשר לא להסכים איתם. אבל אי אפשר שלא להתפעל מהאומץ. בזמן שרוב בני גילם מתגייסים בלי לעצור לרגע ולשאול שאלות, החבורה הזאת בוחרת לחשוב, לבחון, לקחת אחריות מוסרית אישית. ואולי זה הדבר הכי מעודד שפגשתי בזמן האחרון. כי אם בתוך כל ההסתה, האינדוקטרינציה והמיליטריזם קם כאן דור כזה , יש עוד על מה להילחם ✊❤ קישור למכתב השמיניסטים : docs.google.com/forms/d/e/1F…

שתיקת העזים עמדנו מול הדיר. אם המשפחה עמדה מול הדיר בחצר ביתה בדמעות. היא קראה לעזים בשמן, דיברה אליהן, ביקשה מהן סליחה. שוב ושוב אמרה להן שהיא מצטערת. מצטערת שאינה יכולה להגיע אליהן, להאכיל אותן, להשקות אותן. הן כלואות, והיא כלואה. מהצד השני נשמעה געייה חלושה. עז אחת התקרבה לרגע אל השער, כאילו ביקשה להשיב לקריאתה. ואז שוב השתרר השקט. זו אינה שתיקה טבעית. זו שתיקה של רעב, של צמא ושל גסיסה איטית ואכזרית. מאז יום שישי בני המשפחה מנועים מלהיכנס לדיר בעקבות צו שטח צבאי סגור על הדיר ועל מתקן השירותים לנשים בחצר הבית שלהם. לפעמים אי אפשר להבין את עומק העוול דרך ויכוחים פוליטיים. צריך רק לעמוד מול דיר שקט, לשמוע אמא מבקשת סליחה מהעזים שלה, ולהבין שגם לבעלי חיים יש קול וגם כשהם כבר כמעט לא מסוגלים להשמיע אותו, האחריות שלנו לשמוע.

🚨حياة الدكتور حسام أبو صفية في خطرٍ داهم. حذّرت جمعية أطباء لحقوق الإنسان (PHRI) من أن الدكتور حسام أبو صفية، مدير مستشفى كمال عدوان، يواجه خطرًا فوريًا على حياته، وذلك بعد زيارة محاميه الأستاذ ناصر عودة له في قسم التحقيقات تحت الأرض “راكيفيت” داخل سجن نيتسان. بحسب شهادة المحامي، ظهر الدكتور حسام وهو مقيّد اليدين والقدمين، ويعاني من إصابات وكدمات حديثة في الرأس والوجه والرقبة، مع صعوبة في التنفس والكلام، وحالة إنهاك شديدة جعلته على وشك فقدان الوعي أكثر من مرة. كما أكد أنه يتعرض لاعتداءات يومية، وفقد الوعي عدة مرات، ولم يتلقَّ العلاج الطبي اللازم. وقال لمحاميه: “هذه آخر مرة ستراني فيها… لقد أحضروني إلى هنا لكي يقتلوني. لا أرى نفسي حيًا. هذه هي النهاية.” تطالب جمعية أطباء لحقوق الإنسان بنقله فورًا من هذا القسم، والسماح بإجراء فحص طبي مستقل وعاجل، والإفراج عنه وعن جميع الأطباء المحتجزين دون تهمة أو محاكمة. الوقت ينفد… أنقذوا الدكتور حسام أبو صفية قبل فوات الأوان.

צה"ל: "צה"ל תקף לפני זמן קצר שני מחבלים מרכזיים בארגון הטרור חמאס בצפון רצועת עזה, פרטים נוספים בהמשך." הקורבנות: 4 ילדים, בני 9, 12, 12, 13 ו-17, בן 81, בת 28 ועוד 3 גברים.