florisha

שלושה נתונים שאנחנו הישראלים חייבים להכיר לגבי הבחירות בארצות-הברית: 1. המועמדים הדמוקרטים המצליחים ביותר, אלה ש"הפכו" מדינות רפובליקאיות, אלה שהיכו בתדהמה את הסקרים, אלה שאחראים ל"רוב המפלצתי" של הדמוקרטים בקונגרס, הם המועמדים המתונים יותר של המפלגה. התקשורת הישראלית עוסקת המון בעבדול א-סייד, המועמד הקיצוני שניצח במישיגן, אבל בין כל הדמוקרטים שניצחו בסנאט, הוא הביא את המספרים הכי חלשים. מישיגן היא מדינה מתנדנדת קלאסית, הוא ניצח שם בפער של 7%. לשם השוואה, בטקסס, המועמד הדמוקרטי ג'יימס טלאריקו ניצח בפער של 12% (!), אירוע שהוא באמת רעידת אדמה פוליטית. בג'ורג'יה, הסנאטור היהודי ג'ון אוסוף, ניצח בפער של 18%, הישג בלתי-נתפס. אוסוף נבחר לראשונה לסנאט ב-2020 עם ניצחון דחוק של אחוז אחד בלבד. אפילו בקנזס, מדינה סופר-שמרנית, המועמד הדמוקרטי אדם המילטון, ניצח בפער של 5%... ניצחון דמוקרטי ראשון לסנאט שם מאז המאה ה-19 (!) הניצחונות המרשימים מאד של המועמדים הללו, צובעים באור חיוור את הניצחון של א-סייד. מישיגן זו מדינה שהדמוקרטים היו צריכים לנצח בפער דו-ספרתי לפי הנתונים של אתמול. ובאמת, המועמדת הדמוקרטית למושלת מישיגן, ג'וסלין בנסון, ניצחה בפער של 11%... אבל היו יותר מ-100 אלף דמוקרטים שהצביעו עבורה ולא הצביעו עבור א-סייד. 2. בגלל גודלו החריג של הניצחון הדמוקרטי, האגף הקיצוני במפלגה הולך להיות הרבה פחות משפיע בקונגרס הקרוב. לדמוקרטים יהיו 56 סנאטורים ו-250 חברי קונגרס, וזה נותן הרבה מרחב תימרון למנהיגי המפלגה. בואו נדמיין רגע לילה אחר של הדמוקרטים, לילה של ניצחון דחוק, שמסתיים עם 51 או 52 סנאטורים, כולל א-סייד. במצב כזה, "כל ממזר מלך", אי-אפשר לקדם אף חוק בלי התמיכה של א-סייד, והסיכויים של צ'אק שומר הציוני הגאה להיבחר למנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, שואפים לאפס. בואו נדמיין רגע שבמקום 250 חברי קונגרס, היו לדמוקרטים רק 225, מתוכם 10-15 שמתנגדים לכל סוג של סיוע לישראל כולל כיפת ברזל. במצב כזה, שוב, אי-אפשר לעשות כלום בלי האגף הכי קיצוני של המפלגה, שיכול לקחת את כולם בני-ערובה לטובת אג'נדה אנטי-ישראלית. אבל זה לא המצב. ג'פריס, מנהיג הדמוקרטים בקונגרס, לא צריך את הרדיקלים כדי לשלוט בסדר היום, כי יש לו 250 אצבעות. זה רוב עצום. אי-אפשר לסחוט אותו. וחשוב לזכור, זה בן-אדם שביקר בישראל פעמים רבות בקריירה שלו, מכיר אישית את הצמרת הישראלית (תיכף נדבר על נתניהו והחובה הדחופה להעיף אותו), ואמנם יש לו ביקורת קשה על ישראל בנושאים מסוימים, אבל הוא ממש לא נגדנו. 3. וכאן מגיע החלק הכי חשוב: בהתנהלות מדינית חכמה, ישראל יכולה למצוא שותפים בקונגרס הדמוקרטי החדש, וגם בקרב מושלי המדינות הדמוקרטים ששולטים כיום ברוב המדינות בארצות-הברית. נציין בהקשר הזה את ידיד ישראל ג'וש שפירו, המושל היהודי של המדינה הכי חשובה בפוליטיקה האמריקאית, פנסילבניה, שנבחר מחדש ברוב עצום של 22% (!). אבל ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד קדנציה של בנימין נתניהו. האיש הזה שרף את כל הגשרים לדמוקרטים המתונים. ג'פריס, שומר, שפירו, האנשים בפוליטיקה האמריקאית *שאוהבים את מדינת ישראל*, לא יכולים לשמוע את השם שלו, לא יכולים לראות את הפרצוף שלו, ואם הוא סמל השלטון של מדינת ישראל, אז אנחנו הולכים לאבד אותם. נקודה. הערה לסיום: החלפת נתניהו לא תפתור את כל הבעיות שלנו באמריקה. מי שחושב ככה, טועה בגדול. אבל השארת נתניהו זה מתכון לאסון מדיני שיהיו לו השלכות מסוכנות על ביטחון ישראל. נתניהו שרוף לא רק בצד הדמוקרטי, אלא גם אצל הרפובליקאים - סגן הנשיא מאשים אותו ישירות בהפסד שלהם בבחירות. ישראל חייבת קודם כל לצמצם את הסכנה המיידית שנובעת מהזיהוי המוחלט שלה עם המותג הרעיל והשרוף נתניהו. אחרי זה, תהיה עוד המון, המון עבודה. אבל כל עוד הוא בשלטון, אי-אפשר אפילו להתחיל לתקן את הנזקים.