הקורא

זאת הייתה הכותרת בידיעות אחרונות על חיזבאללה. זכור לי משהו לא רחוק משם לגבי הקטסטרופה שתקרה פה מול איראן אם נתקוף אותם. זה לא היה כזה פשוט כמו שאתה אומר. זאת עבודה של שנים

מלחמה זאת אומנות שצריך ללמוד. סון דזה דיבר על כך, קלאוזביץ, נפוליאון מקיאוולי ועוד. בישראל נושא המלחמה די הוזנח, ובעיניי זה נוראי. לטובת הקורא ערן אפרת, הנה מספר המלצות. מלחמה ואסטרטגיה כנראה הכי חשוב פה. חימוש והשפעה גם מעולה, וכל השאר נותנים גם רקע טוב. זה כמובן על קצה המזלג, אבל אפשר להתחיל מפה, ולהתקדם. בהצלחה

כמו כן משום מה התמונות לא עלו אז קחו את התמונה של המפה

ג'ון סנואו, שמת בשנת 1858 בגיל 45, לא זכה לראות את ההכרה הרחבה בתגליתו. כיום הוא נחשב לאחד מאבות האפידמיולוגיה המודרנית, ומפת הכולרה שלו נלמדת באוניברסיטאות ברחבי העולם. בסוהו אף ניצבת משאבת זיכרון בקרבת המקום שבו עמדה המשאבה המקורית. ייחודו של סנואו היה בכך שהצליח להגיע למסקנה הנכונה מבלי לראות את החיידק או להבין את המנגנון הביולוגי המלא של המחלה. באמצעות איסוף נתונים, השוואות וחקירת מקרים חריגים, הוא הצליח לזהות את מה שרבים מעמיתיו החמיצו. זו אולי האירוניה הגדולה ביותר בפרשה. במשך שנים האמינו תושבי לונדון שהאוויר המסריח הוא שמביא עליהם את המוות, בעוד שהסכנה האמיתית הסתתרה לעיתים דווקא במים הצלולים שמילאו את כוסותיהם. לונדון השקיעה הון עתק כדי להיפטר מהריח שעלה מהתמזה, ובדרך הצליחה לצמצם גם את הסכנה שהסתתרה במים, סכנה שאי אפשר היה להריח, לראות או לטעום. (📸 - משאבת הזיכרון בסוהו)

במשך שנים זרמו כמויות עצומות של שפכים אל נהר התמזה. באופן אירוני, גם התפשטות השימוש באסלות הדחה החמירה את הבעיה, משום שבהיעדר מערכת ביוב מתאימה, השפכים פשוט הועברו מהבתים אל הנהר. בקיץ 1858 פקד את לונדון גל חום כבד, מפלס התמזה ירד, והזוהמה שהצטברה בו החלה להפיץ סירחון בלתי נסבל. הריח הגיע עד לבניין הפרלמנט, וחברי הפרלמנט התקשו לעבוד בחדריהם. האירוע נודע בשם "הסירחון הגדול", The Great Stink. האימפריה הבריטית, שהייתה מסוגלת להקים מסילות רכבת, מפעלי ענק וצי מלחמתי אדיר, גילתה שמחוקקיה מתקשים לשבת בבניין שלהם בגלל שפכי הביוב של עיר הבירה. תוכניות לשיפור מערכת הביוב כבר הוכנו קודם לכן, אבל הסירחון הגדול העניק להן דחיפות חדשה. בתוך זמן קצר אישר הפרלמנט את המהלכים שאפשרו את הקמת מערכת הביוב החדשה, בהובלת המהנדס ג'וזף בזלגט. החל משנת 1859 נבנתה רשת עצומה של תעלות ביוב ותחנות שאיבה שהרחיקה את השפכים ממרכז העיר, וחלקים ממנה ממשיכים לשרת את לונדון גם כיום. והנה האירוניה: מערכת הביוב החדשה סייעה למנוע מחלות המועברות במים, אף שרבים עדיין האמינו שהסכנה העיקרית נובעת מהאוויר המזוהם. במילים אחרות, הם קידמו פתרון נכון, לפחות בחלקו, מהסיבות הלא נכונות. בינתיים, המדע החל להשיג את מה שג'ון סנואו ניסה להוכיח שנים קודם לכן. מחקריהם של לואי פסטר ורוברט קוך תרמו לביסוס תיאוריית החיידקים, ובשנת 1884 חיזק קוך את ההוכחות לכך שחיידק מסוים גורם לכולרה. אלא שכבר בשנת 1854, במקביל לחקירתו של סנואו, זיהה המדען האיטלקי פיליפו פאצ'יני את החיידק, אך תגליתו כמעט שלא זכתה להכרה. כך קרה ששני מדענים, בשתי מדינות שונות ובשיטות מחקר שונות, הגיעו לחלקים חשובים של אותה תשובה, מבלי שהעולם הרפואי היה מוכן לקבל אותה. (📸 - תצלום של עבודות הקמת מערכת הביוב של לונדון.)

בשנות הארבעים והחמישים של המאה התשע עשרה התנהל בבריטניה מאבק חריף סביב השאלה מי צריך להיות אחראי לתברואה העירונית. רפורמטורים דרשו השקעה במערכות מים, ניקוז וביוב, בעוד פוליטיקאים ובעלי אינטרסים כלכליים התנגדו להגדלת ההוצאות ולהרחבת סמכויות הממשלה. הוויכוח היה כה חריף, עד שתומכי הרפורמות כונו "מפלגת הניקיון", Clean Party, ומתנגדיהם "מפלגת הלכלוך", Dirty Party. בשנת 1848 התקבל חוק בריאות הציבור, שהניח יסודות לרפורמות, אבל יישומו היה מוגבל וההתנגדות נמשכה. דיקנס תקף את בעלי האינטרסים שהעדיפו לחסוך בהוצאות על חשבון בריאות הציבור, והציג בכתביו חברה שבה כולם מסכימים שהמצב חמור, אבל איש אינו רוצה לשלם על הפתרון. בשנת 1854 הגיע המאבק לשיא. סמכויותיהם של מוסדות בריאות הציבור צומצמו, ובאוגוסט הכריז העיתון The Times שהוא מעדיף להסתכן בכולרה מאשר להיות נתון לכפייה בשם הבריאות. באירוניה היסטורית, באותו חודש קרתה ההתפרצות הקשה בסוהו, כחלק ממגפה רחבה שגבתה את חייהם של יותר מעשרת אלפים מתושבי לונדון. גם לאחר מכן המשיך הממסד הרפואי לדחות את מסקנותיו של סנואו. בבדיקות שנערכו בסביבת המשאבה ברחוב ברוד התגלתה קרבה מסוכנת בין בור שפכים לבין הבאר, והתחזקה האפשרות שמים מזוהמים חלחלו אל מקור השתייה. אך גם ראיות אלה לא חוללו שינוי מיידי בתפיסה המקובלת. ביוני 1858 מת ג'ון סנואו בגיל 45, מבלי שזכה לראות את ההכרה הרחבה שלה זכו רעיונותיו בהמשך. ואולי כאן היה מסתיים הסיפור, אלמלא באותו חודש ממש התרחש בלונדון אירוע שאיש כבר לא היה מסוגל להתעלם ממנו. (📸 - קריקטורה המציגה את נהר התמזה כדמות אנושית המפגישה את העיר עם מחלות הקשורות בזיהום.)

צ׳ארלס דיקנס היה אחד הסופרים המפורסמים ביותר בבריטניה. ספריו נקראו בידי המונים, ובאמצעותם נחשפו קוראיו לתנאי החיים הקשים של השכבות העניות בלונדון. דיקנס לא היה מדען, אבל הייתה לו יכולת שלא הייתה לסנואו: הוא ידע להפוך בעיה חברתית לסיפור שמעורר רגשות ומושך תשומת לב ציבורית. דיקנס תיאר בכתביו את השכונות הצפופות, את הזוהמה, את מי הביוב ואת האדישות כלפי העניים. הוא הושפע מרפורמטורים כמו אדווין צ'דוויק, שפעל לשיפור תנאי התברואה בבריטניה, והשתמש ברומנים, במאמרים ובסאטירה כדי לקדם את המאבק. באופן מעניין, גם דיקנס עצמו לא אימץ מיד את הסברו המדעי של סנואו, ובמשך שנים המשיך לייחס חשיבות לתיאוריית המיאזמה. הוא הבין שהזוהמה מסוכנת, אבל לא בהכרח הבין נכון את מנגנון ההדבקה. אלא שהבעיה לא הייתה רק רפואית. היא הייתה גם פוליטית. (📸 - דיוקן של צ׳ארלס דיקנס)

סנואו אסף את נתוני התמותה וסימן את מקרי המוות על מפת הרחובות. במפה המפורסמת שפרסם בשנת 1855, כל קו שחור קטן ייצג מקרה מוות בכתובת מסוימת. כאשר התבוננו במפה, נראתה התרכזות בולטת של מקרי מוות סביב המשאבה ברחוב ברוד. אבל תרומתו החשובה לא הייתה רק המפה עצמה. סנואו שילב בין מיקום המקרים לבין חקירה של הרגלי השתייה, וכך הצליח להבחין בין קרבה גאוגרפית לבין חשיפה לגורם המחלה. עבודתו הפכה לאחת מאבני הדרך בהתפתחות האפידמיולוגיה המודרנית. בספטמבר 1854 הציג סנואו את ממצאיו לרשויות המקומיות, וב-8 בספטמבר הוסרה ידית המשאבה כדי למנוע שימוש נוסף במימיה. המגפה כבר החלה לדעוך קודם לכן, ולכן אי אפשר לקבוע שהסרת הידית לבדה עצרה אותה, אבל הפעולה המחישה את החשיבות של מניעת חשיפה למקור מים חשוד. אלא שלמרות הראיות, הממסד הרפואי המשיך ברובו להעדיף את תיאוריית המיאזמה. סנואו הציג נתונים משכנעים, אבל לא הצליח לשכנע את כולם. כדי להבין מדוע, צריך לעזוב לרגע את עולם הרפואה ולעבור לעולם הספרות והפוליטיקה. (📸 - המפה המקורית של ג'ון סנואו משנת 1855)

בלב האזור הנגוע פעלה מבשלת בירה שהעסיקה יותר משבעים עובדים. למרות שמקרי המוות התרחשו ממש בסביבתה, איש מהעובדים לא דווח כמי שסבל ממקרה קשה של כולרה. אם האוויר המזוהם הוא שמפיץ את המחלה, מדוע דווקא העובדים האלה לא נפגעו? סנואו בירר וגילה שלמבשלת הבירה היה מקור מים עצמאי, והעובדים נהגו לשתות משקה מאלט שסופק להם במסגרת עבודתם. הם לא הסתמכו על מי המשאבה ברחוב ברוד. בסמוך פעל גם בית מחסה לעניים, שבו התגוררו 535 בני אדם. למרות מיקומו בלב האזור הנגוע, רק חמישה מדייריו מתו. גם למוסד הזה היה מקור מים נפרד. שני מוסדות שנמצאו באזור המגפה כמעט לא נפגעו, ושניהם לא הסתמכו על מי המשאבה החשודה. סנואו התחיל להבין שהשאלה החשובה אינה היכן אדם גר, אלא מאיפה מגיעים המים שהוא שותה. ואז הגיע מקרה מוזר עוד יותר. אישה בת 59 מתה מכולרה באזור המפסטד, הרחק ממוקד המגפה. גם אחייניתה, שהתגוררה באזור אחר בלונדון, מתה מהמחלה. סנואו נסע לחקור את המקרה וגילה פרט מפתיע. האישה התגוררה בעבר ברחוב ברוד ואהבה במיוחד את טעמם של מי המשאבה. גם לאחר שעברה דירה המשיכה לבקש שישלחו אליה בקבוקים מלאים מהם. משלוח כזה הגיע אליה ב-31 באוגוסט. היא ואחייניתה שתו מהמים, שתיהן חלו ושתיהן מתו. כעת ההשערה של סנואו קיבלה חיזוק משמעותי. האנשים שלא שתו ממי המשאבה כמעט לא נפגעו, ואילו שתי נשים שהתגוררו הרחק ממנה מתו לאחר ששתו ממימיה. לא האוויר המשותף הוא שקישר בין החולים, אלא מקור מי השתייה. (📸 - תחריט של מבשלת בירה אנגלית במאה ה-19)

אחד האנשים שהטילו ספק בהסבר המקובל היה ג'ון סנואו, רופא בריטי שנחשב גם לאחד מחלוצי ההרדמה המודרנית. סנואו הבחין שחולי כולרה סובלים בעיקר מפגיעה במערכת העיכול, והחל לשער שהגורם למחלה נכנס לגוף דרך הפה, ולא דרך הנשימה. בשנת 1849 פרסם חיבור שבו הציע שהמחלה מועברת באמצעות חומר בלתי נראה שמקורו בהפרשות החולים, ושעלול להגיע למי השתייה. אבל הייתה בעיה. סנואו לא יכול היה להציג את החומר הזה. הוא לא הצליח לבודד את החיידק הגורם למחלה, ורבים מעמיתיו דחו את השערתו. מבחינתם, לא הייתה סיבה לזנוח את תיאוריית המיאזמה המקובלת לטובת גורם שאיש לא הצליח להוכיח את קיומו. ואז, בסוף אוגוסט 1854, פרצה מגפת כולרה קשה בשכונת סוהו שבלונדון. מאות בני אדם מתו בתוך ימים ספורים, ותושבים מבוהלים נמלטו מבתיהם. סנואו החל לחקור את ההתפרצות. הוא אסף כתובות של נפטרים, שוחח עם משפחות ובדק מאילו מקורות שתו התושבים. במהרה הבחין שרבים ממקרי המוות התרכזו בסביבת משאבת מים ציבורית ברחוב ברוד. אלא שכמה פרטים לא הסתדרו עם ההשערה שלו. חלק מהאנשים שגרו ממש ליד המשאבה לא חלו, ואחרים, שהתגוררו הרחק ממנה, דווקא מתו. סנואו החליט לבדוק את המקרים החריגים, ושם התגלו הראיות המעניינות ביותר. (📸 - תצלום של ג'ון סנואו)

באמצע המאה התשע עשרה הייתה לונדון אחד המרכזים החשובים בעולם. המהפכה התעשייתית שינתה את בריטניה, מסילות רכבת חיברו בין ערים, מפעלים ייצרו סחורות בקצב חסר תקדים, ואוכלוסיית לונדון גדלה במהירות. אלא שהתשתיות העירוניות לא הצליחו לעמוד בקצב. בשכונות העניות הצטברו שפכים בבורות ספיגה ובתעלות ניקוז, וחלקם הגיעו לנהר התמזה, שממנו שאבו חברות מים חלק ממי השתייה של העיר. כיום הקשר בין מי שתייה מזוהמים למחלות מעיים נראה ברור מאליו, אבל באותה תקופה רופאים רבים האמינו שמחלות כמו כולרה מתפשטות באמצעות אוויר מזוהם. התיאוריה, שנקראה מיאזמה, גרסה שאדים רעילים העולים מחומר אורגני נרקב גורמים למחלות. ההסבר נראה הגיוני. המגפות הקשות ביותר התרחשו לעיתים קרובות דווקא בשכונות המלוכלכות והמסריחות ביותר. אלא שהרופאים התבלבלו בין קשר סטטיסטי לבין קשר סיבתי. הזוהמה והריח אכן הופיעו לצד המחלות, אבל לא בהכרח הריח הוא שגרם להן. (📸 - תחריט של שכונת עוני בלונדון הוויקטוריאנית)