הקורא

מלחמה זאת אומנות שצריך ללמוד. סון דזה דיבר על כך, קלאוזביץ, נפוליאון מקיאוולי ועוד. בישראל נושא המלחמה די הוזנח, ובעיניי זה נוראי. לטובת הקורא ערן אפרת, הנה מספר המלצות. מלחמה ואסטרטגיה כנראה הכי חשוב פה. חימוש והשפעה גם מעולה, וכל השאר נותנים גם רקע טוב. זה כמובן על קצה המזלג, אבל אפשר להתחיל מפה, ולהתקדם. בהצלחה

ערן, כמו רבים אחרים, אינו מבין דבר וחצי דבר במלחמה. ישנה תפיסה משונה שלפיה אם מדינה נאלצת לתקוף את אויביה פעם נוספת, הרי שתקיפותיה הקודמות נכשלו. כאילו מלחמה אמורה להסתיים במכה אחת, ואם האויב עדיין עומד על רגליו, סימן שלא הושג דבר. אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו בדיוק את ההפך. בשנת 490 לפנה״ס הביסו היוונים את הפרסים בקרב מרתון. זה היה ניצחון מרשים, אבל הוא לא סיים את המלחמות בין היוונים לפרסים. כעבור עשר שנים שבו הפרסים ופלשו ליוון בכוח עצום. היוונים נלחמו בתרמופילאי, הובסו, נסוגו, ניצחו בקרב הימי בסלמיס, ולבסוף הביסו את הצבא הפרסי בפלטאיה בשנת 479 לפנה״ס. איש אינו טוען היום שהניצחון במרתון היה כישלון רק משום שהפרסים שבו כעבור עשור. כך גם במלחמת העולם השנייה. בעלות הברית לא הביסו את גרמניה הנאצית במבצע אחד. הן נלחמו בצפון אפריקה, באוקיינוס האטלנטי, באיטליה, בנורמנדי ובחזית המזרחית. הן ספגו תבוסות קשות, נסוגו, התארגנו מחדש ויצאו למתקפות נוספות. הניצחון בסטלינגרד לא ייתר את הפלישה לנורמנדי, וההצלחה בנורמנדי לא ייתרה את הקרבות שהובילו בסופו של דבר לברלין. גם המלחמות הנפוליאוניות לא הוכרעו בקרב יחיד. נפוליאון הובס בלייפציג בשנת 1813, הודח בשנת 1814, שב לשלטון בשנת 1815, ורק לאחר מכן הובס סופית בווטרלו. מלחמות אינן סדרה של אירועים מנותקים. הן תהליך מצטבר. כל קרב עשוי לשחוק את כוחו של האויב, לפגוע בתשתיותיו, לצמצם את יכולותיו, לשבש את תוכניותיו ולשנות את מאזן הכוחות לקראת העימות הבא. וזה מביא אותנו לאיראן. העובדה שישראל כבר תקפה באיראן פעמיים אינה הופכת תקיפה שלישית, אם תידרש, להוכחה לכישלון. בדיוק כפי שהצורך במתקפה נוספת אינו מוכיח כשלעצמו שהמתקפה הקודמת הייתה מוצלחת. השאלה האמיתית אינה כמה פעמים תקפנו, אלא מה השגנו בכל פעם. אילו יכולות השמדנו? עד כמה עיכבנו את האויב? כיצד השתנה מאזן הכוחות? והאם אנחנו קרובים יותר להשגת יעדינו האסטרטגיים? כמובן, לא כל מתקפה נוספת מוצדקת. מלחמה יכולה גם להפוך למעגל חסר תוחלת של פעולות צבאיות שאינן מקדמות יעד מדיני ברור. לכן כל פעולה צריכה להיבחן לפי הישגיה, מחירה והחלופות לה. אבל עצם הצורך להילחם שוב אינו מעיד על כישלון. ההיסטוריה אינה זוכרת מלחמות לפי מספר הקרבות שנדרשו כדי לנצח בהן, אלא לפי התוצאה שאליה הובילו. מלחמה אינה קרב אחד. היא מערכה שלמה. ומי שמבקש לשפוט אותה ברצינות, צריך להסתכל על המערכה, ולא רק על הקרב האחרון.

בקיץ 1858 התרחש בלונדון אירוע כל כך חריג, עד שהוא אילץ את האימפריה החזקה בעולם להתמודד עם בעיה שבמשך שנים העדיפה לדחות. חברי הפרלמנט הבריטי, מצאו את עצמם מתקשים לשבת בבניין הפרלמנט. חלקם נאלצו להתרחק מחדריהם, ואחרים ניסו למצוא דרכים לאטום את החלונות. האויב היה נהר התמזה, שזרם ממש מתחת לחלונותיהם והפיץ סירחון כה נורא, עד שהמחוקקים התקשו להמשיך בעבודתם. אבל מה שהופך את הסיפור הזה למעניין באמת הוא מה שקרה לפני כן. במשך שנים מתו בלונדון אלפי בני אדם ממגפות כולרה. רופא בריטי כבר הציג ראיות לכך שמקור המחלה הוא מי שתייה מזוהמים, אחד הסופרים המפורסמים בעולם ניהל מאבק ציבורי לשיפור תנאי התברואה, ומהנדסים הציעו תוכניות לפתרון הבעיה. ובכל זאת, ההתנגדות הפוליטית והכלכלית נמשכה, והרפורמות התקדמו באיטיות. אלא שכאשר הריח הגיע לבניין הפרלמנט, בתוך שבועות ספורים אושרו צעדים שאפשרו להוציא לפועל את אחד ממיזמי התשתית הגדולים בתולדות העיר. וכאן עולה שאלה. איך ייתכן שאלפי בני אדם שמתו ממגפות לא הצליחו לזרז את הפתרון, אבל כמה שבועות של סירחון בלתי נסבל הצליחו לעשות זאת? כדי להבין את התעלומה הזאת צריך לחזור כמה עשרות שנים אחורה, אל רחובותיה הצפופים של לונדון הוויקטוריאנית, ולפגוש שני אנשים שלא היה ביניהם כמעט שום דבר משותף: רופא בשם ג'ון סנואו וסופר בשם צ'ארלס דיקנס. האחד ניסה לגלות מה הורג את תושבי העיר, והשני ניסה לשכנע את החברה הבריטית שאסור לה להמשיך לחיות כך. שניהם עתידים היו למלא תפקיד חשוב בסיפור, אבל אף אחד מהם לא יכול היה לשער מה יידרש בסופו של דבר כדי להניע את השלטון לפעול. (📸 - הקריקטורה המקורית The Silent Highwayman, שפורסמה בכתב העת Punch ביולי 1858. המוות מופיע כשלד המשיט סירה בנהר התמזה המזוהם)