עדכון משמח ברמה האישית - בשנים האחרונות כתבתי המון - כאן ובכל פלטפורמה אחרת - על כך שאנחנו מאבדים את השמאל הפרוגרסיבי. אני מאמין שזה תהליך מסוכן, אבל לא רק שהוא בר-תיקון (עדיין) אלא גם שהכרחי לתקן אותו, בין היתר לאור התהליכים המדאיגים שאנחנו רואים בתנועת MAGA. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיסמך על מפלגה אחת ומחנה אחד בלבד. זו הסיבה שהקמתי את @lib_ra_el , שפועלת להציל את יחסי ישראל ואמריקה הליברלית - ואנחנו צריכים אתכם כדי שזה יצליח. אחרי ארבע שנים של פעילות *ללא גיוס תרומות*, ואחרי שהכשרנו מעל אלף דוברים ודיפלומטים בארה"ב ובישראל; הבאנו סיפור ציוני-ליברלי לעשרות אלפי אמריקאים שאחרת לא היו נתקלים בו; ובנינו קשרים עם 28 משרדים בקונגרס, רובם לא בדיוק נמצאים תחת ההגדרה של "פרו-ישראלים" וחלקם ממש ההפך, הגענו לנקודה שצריך לעשות את הקפיצה הבאה, ופה אתם נכנסים לתמונה. אנחנו מתחילים לגייס כסף. הביקוש לעשייה של LIBRAEL - לתוכן, להכשרות ולדיפלומטיה ציבורית - לא מפסיק לעלות, ואנחנו צריכים לעשות יותר. אנחנו לא מקבלים שקל מממשלות או מעמותות, ונסמכים רק על תורמים יחידים - אנשים כמוני כמוכם - שמודאגים מהעתיד של ישראל. הכסף הזה הולך ישירות לעמותה, והוא מכסה אך ורק פעילות: תרומה של 10 דולר יכולה להבטיח שסרטון טיקטוק עם תוכן ציוני-ליברלי מגיע למעל אלף אמריקאים ליברליים, שלא היו נחשפים אליו אחרת. תרומה של 50 דולר מכסה את עלות ההכשרה של דובר אחד (בארגון הסברה או בקהילה יהודית) ונותנת לו כלים "to speak progressive" בקהילה שלו. אנחנו לא מכניסים את הראש הבריא שלנו למיטה החולה של פוליטיקה פנים-אמריקאית. אנחנו מחברים בין ישראל לבין מחנה שהולך ומתרחק ממנה - אבל אנחנו צריכים את עזרתכם כדי שזה יצליח. Thank you, and God Bless America. librael.org/donation-page

פרסומת דוחה ביותר ברמת האנטישמיות שלה (מבית היוצר של ה-Young Turks), אבל לב הטיעון הוא אפקטיבי, גם אם לא מדויק עובדתית TSTL - האמריקאי הממוצע לא מבין למה המסים שלו הולכים למדינה עשירה כמו ישראל, בטח כשהיא נלחמת באופן שנוי במחלוקת.

ריו אקספרס: לא מבין כלום בפוליטיקה ברזיאלית, כן מבין שבשבועות האחרונים שמעתי כמה וכמה אנשים מספרים ש-"אוטוטו בולסונארו עולה ויש רנסאנס עם ברזיל". וזה מלמד אותנו שני דברים: 1. לא לתת לאופציה העדיפה עלינו להשפיע על הניתוח שלנו את המציאות ועל האופן שבו אנחנו מתכננים ומבצעים. "אוטוטו המשטר נופל", "עוד שנתיים מרקו רוביו הנשיא", אנחנו צריכים לתכנן גם לקראת תרחישים פחות אופטימיים (בהנחה ובולסונארו אכן היה התרחיש האופטימי). 2. הקונטקסט שבו האמירה הזו על בולסונארו נאמרה היה אמריקאי - לישראל יש עוד משענות חוץ מארה"ב, מהודו ועד ארגנטינה, ותכף גם ברזיל תצטרף, והכל יהיה בסדר. אז כאמור אני ממש בעד כמה שיותר שותפויות עם כמה שיותר מדינות, אבל כמו שבברזיל יכל לעלות נשיא ידידותי בארגנטינה או בהודו (או בכל מקום אחר) יכול לעלות נשיא פחות ידידותי. שתי המדינות היחידות שהעמדה שלהן כלפי ישראל הרבה יותר קשיחה הן ארה"ב וגרמניה ושתיהן עוברות תהליכי עומק שאנחנו נאלצים להתמודד איתן, כאשר "גיוון המשענות" הזה הוא נדבך אחד בלבד בתוכו.

ועכשיו מצמצמים נוכחות בירדן, לבנון, קטאר ואיחוד האמירויות.

הבטחתי ואני מקיים. אזהרת פוסט ארוך אבל קריטי - 0. הקדמה. להתייחס ל-"סנקציות" כחבילה אחת כוללת זו כמובן הכללה גסה, כיוון שמדובר בקשת רחבה של לחצים מדיניים שנעה בין הגבלות ו/או הפסקת הסיוע הצבאי, הגבלות על מכירות נשק, הגבלות על מסחר והשקעות עם יו"ש ולחומרא ישראל, והגבלות על שימוש במט"ח, בפרט בדולר. יש גם שונות בין מדינות שונות, אני אתמקד מן הסתם בארה"ב. 1. לפני כעשור יצא לי להתעסק המון בשאלת הסנקציות על ישראל וככלל הקונצנזוס היה שמדובר בתרחיש אפוקליפטי, על גבול הדמיוני. נזכיר שבמובנים רבים התנאים המדיניים של ישראל היו מאתגרים יותר - נשיא דמוקרטי בבית הלבן ושר חוץ אמריקאי שהנושא הפלסטיני קרוב לליבו; איחוד אירופי מאוחד יותר, יציב יותר ושהנושא הפלסטיני תופס מקום מרכזי יותר בסדר היום שלו; וגם אז הייתה בישראל ממשלת ימין שהתנגדה פומבית למדינה פלסטינית. 2. מה השתנה? בהכללה, ישראל הלכה לכיוונים ניציים יותר מבחינת המדיניות שלה (הפעלת הכוח בעזה, הרחבת ההתיישבות ביו"ש, החזקת רצועות ביטחון, נכונות רבה יותר להפעיל כוח צבאי באופן יזום ובקצה - העלמת העין מהפשיעה הלאומנית) ונמנעה מלהשקיע כראוי במאמצים המדיניים שלה (שאמנם יש תקרת זכוכית למה הם יכולים "להסביר" אבל הם בהחלט יכולים לצמצם נזקים). מנגד החברה האמריקאית - וממנה גם הפוליטיקה - הלכה לכיוונים יוניים יותר (שיח זכויות האדם בארה"ב עצמה, התחזקות האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, ה-woke, המיאוס ממעורבות של כסף גדול בפוליטיקה, מבצעי ההשפעה של קטאר וההתחזקות היחסית של מוסלמים, שינויים דמוגרפיים כמו התחזקות הקתולים ו-"הדור שלא ידע את נאצר" וכו'). חשוב להגיד: אין פה משהו שלא ניתן היה לצפות אותו. כל התהליכים האלה היו ידועים מראש למי שהכיר קצת את אמריקה, בניגוד ל-7 באוקטובר אין פה הפתעה אסטרטגית בכלל. 3. היחס לסנקציות. בגדול במפלגה הדמוקרטית יש שלוש קבוצות שונות של פוליטיקאים שמובחנות על פי היחס שלהן לשאלת הסנקציות - שכאמור זו מילה שכוללת גם צעדים מתונים למדי כמו התניות מסוימות על שימוש בנשק. הקבוצה הראשונה, ובעיניי הגדולה ביותר, היא זו שעדיין לא בטוחה איך נכון להשתמש בלחצים האלו על ישראל כדי לעודד אותה לשנות מדיניות, ואיזו מדיניות בדיוק הם מעוניינים לראות משתנה. למרות שזו הקבוצה הגדולה ביותר היא הקבוצה השקטה ביותר כי כאמור הם פחות בטוחים בעצמם ("רוב דומם"), אבל ההנחה הבסיסית שלהם היא ש-"דברים צריכים להשתנות, אי אפשר יותר רק לדבר יפה ולקוות שהישראלים יקשיבו" ושכדי להשתכנע אנחנו זקוקים גם לקצת מקלות ולא רק לגזרים. בקבוצה הזו נמצא נגיד רם עמנואל שביקר פה לפני כמה חודשים, או ג'ון פיינר (ס' היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן) שפרסם טור בנושא ב-New York Times ממש לפני כמה ימים. הקבוצה השנייה היא הקבוצה שרואה בסנקציות כלי אינסטרומנטלי - כלי מדיניות שניתן לאיים בעזרתו ואם צריך גם לכפות בעזרתו, לכל הפחות תהליך מדיני שחותר ברצינות לפתרון של שתי מדינות. יש פה המון סימני שאלה (מה זה "חותר ברצינות"? האם איומים זו דרך אפקטיבית לשכנע ישראלים לשנות את עמדתם? מה יהיה התמריץ הפלסטיני להתגמש בהינתן לחץ על ישראל? מה היכולת של תומכיה של ישראל לרכך את העמדה הזו? מה עושים אם התהליך לא מסתיים בהצלחה?) אבל יש פה גם ווקטור יותר ברור בהשוואה לקבוצה הראשונה. בקבוצה הזו נמצא למשל הסנאטור (מרילנד) כריס ואן הולן, שהיה מהראשונים לכתוב בפומבי שאין ברירה אלא להפעיל לחץ על ישראל, ולהבנתי רוב המועמדים הפוטנציאליים לנשיאות ב-2028 גם שם, לרבות מושל קליפורניה גווין ניוסם, שר התחבורה לשעבר פיט בוטג'ג', הסנאטור מג'ורג'יה ג'ון אוסוף וחה"ק מניו יורק אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. הקבוצה השלישית היא הקבוצה שרואה בסנקציות על ישראל משהו בעל חשיבות אינטרינזית, כלומר משהו שראוי לעשותו פשוט כי ראוי לעשותו ובמנותק מהתועלת שהוא (בתיאוריה) עשוי להשיג. זו הקבוצה הקטנה ביותר אבל לא הייתי מזלזל בה ולו כי יש לה כמה נציגים חזקים במפלגה (בראשם ממדאני ואל-סעיד). ישנה כמובן קבוצה רביעית של דמוקרטים שמתנגדים ללחצים על ישראל מכל סוג שהוא אבל היא קטנה מאוד ורחוקה מאוד מעמדות מפתח. 4. התכלית: אז מה בעצם המטרה של אותן סנקציות? כאמור, תלוי מי מעוניין להשתמש בהן והאם הוא רואה בהן כלי או מטרה בפני עצמה. בחלק מהמקרים מדובר בוידוא שישראל עומדת בחוק הבינלאומי בכל הקשור בשימוש בכוח צבאי (באופן שקשור גם לחוק האמריקאי ולהגבלות שהוא משית על מכירות נשק), באחרים זה יותר עניין של מניעת סבל מיותר (פשיעה לאומנית ביו"ש) ובמקרי קצה - תמרוץ של מדיניות יונית יותר. האם המדיניות היונית הזו היא בהכרח "פתרון שתי מדינות"? בקצרה, לא. בשנים האחרונות ישבתי עם עשרות מחוקקים, יועצים ופעילים דמוקרטיים, ובשעה שרובם ככולם רואים בפתרון שתי המדינות כפתרון רצוי וראוי (וראו הסעיף הבא) כמעט כולם מבינים שתהליך כזה ייקח זמן (הן בגלל לוגיסטיקה וביורוקרטיה והן בגלל חוסר האמון של הישראלים בפלסטינים), דורש ערבויות ביטחוניות וגם הפלסטינים יצטרכו להתפשר ולוותר. למעט אחת, שבאמת ייצגה אגף מאוד קיצוני אפילו ביחס לפרוגרסיבים, לא פגשתי מישהו שחושב ברצינות שאפשר "להקים מדינה פלסטינית" מחר בבוקר, וגם לא עוד שנה או שנתיים. 5. 90% ממי שיש לו הבנה בסיסית ביותר של האזור מחזיק בגישה לפיה "פתרון שתי המדינות" הוא הפתרון הריאלי היחיד כיוון שהוא לא רק מאפשר לפלסטינים הגדרה עצמית, אלא גם, לשיטתם, הפתרון היחיד ששומר על ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. אפשר לחשוב שזו פרשנות מוטעית, או שמדינה פלסטינית משמעה סיכון גדול מדי על ישראל (לא נכנס לזה), אבל הטיעון הבסיסי הוא רציני ויותר חשוב מכך, הטוענים אותו מאמינים באמת ובתמים שהם מקדמים חזון שהישראלים רוצים בו ברובם הגדול (יהודית ודמוקרטית). אם ישראל תחליט שהיא ממשיכה להתנגד למדינה פלסטינית, ולפחות לפי האמירות של נבחרי הציבור שלנו מרוב הקשת הפוליטית זה אכן המצב, אנחנו נצטרך לנמק היטב למה. 6. עוד מילה על אפקטיביות של לחץ בכלל על ישראל: כל ההחלטות היוניות-יחסית שישראל קיבלה במהלך המלחמה - הימנעות מהרחבת המלחמה ללבנון ב-10 באוקטובר, הכנסת הסיוע לעזה, התגובה הרזה לליל הכטב"מים הראשון ("דרדל'ה"), הפסקות האש ועסקאות החטופים וכמובן ההסכמה לסיום המלחמה - נעשו לאחר שארה"ב עשתה שימוש בגזר, לא במקל. ההיסטוריה הקרובה מלמדת שהציבור הישראלי מגיב טוב הרבה יותר לחיבוק מאשר ללחץ. כאמור יש מי שמידת האפקטיביות של סנקציות לא מעניינת אותו, אבל זו קבוצה לא גדולה במפלגה בכלל. 7. אז האם אפשר להימנע? כן. יש הרבה "סנקציות" כמו הגבלות על חימושים שניתן להימנע מהן בכלים המדיניים הנכונים (למשל הגברת התקשורת מול נבחרי ציבור ושיקוף הפעולות שצה"ל עושה כדי לשמור על החוק הבינלאומי, לצד הגברת אחריותיות במקרים של הפרה מכוונת שלו) וכמובן שבכל הקשור בטיפול לעומק בפשיעה לאומנית ביו"ש, כיוון שכרגע ישראל נתפסת כמי שלכל הפחות אדישה לכך. ישנו חשש שצעדים בכיוון הזה יהיו "מדרון חלקלק", מעין שיטת הסלמי, אלא שכאמור - בגלל שרוב הדמוקרטים (על הרפובליקנים לא דיברנו בכלל ושם מצבנו הרבה פחות גרוע) לא רוצים להשתמש בסנקציות כדי להעניש את ישראל לשם העונש אלא ככלי לקידום מה שהם תופסים כערכים של ארה"ב, ולכן הצעדים האלה יכולים להיות "איתותים" ערכיים טובים - "הנה תראו אנחנו באותו ראש, לא התנתקנו סופית מהערכים שלנו". יש נטייה לזלזל באיתותים (virtue signaling זה מושג שלדעתי מעולם לא נעשה בו שימוש חיובי) אבל הם כלי טוב מאוד לבניית אמון - אמון שאנחנו זקוקים לו אם אנחנו רוצים לנמק החלטות מדיניות לא-פופולריות בארה"ב, החל מהחזקת רצועות ביטחון בעזה ובלבנון ועד קיפאון מדיני עם הפלסטינים (שזה, אגב, היה המצב במהלך רוב שנות ממשל אובמה - כאשר למרות המחלוקות והגינויים, שנשארו כמעט תמיד ברמה הרטורית, ישראל דאגה להמחיש שהיא מחויבת לערכים המשותפים ומרבית שיתופי הפעולה נותרו על כנם, כאשר סנקציות של ממש אפילו לא היו אופציה ריאלית). בשורה התחתונה: סנקציות זה על הפנים, והן כבר הפילו כלכלות של מדינות גדולות מאיתנו ועתירות משאבים מאיתנו (רוסיה ואיראן בראש). היום הן אכן איום רציני הרבה יותר ממה שהיו בתקופת ממשל אובמה, וביתר שאת החל מ-2029 כי הנשיא הבא, ברוב הסיכויים, צפוי להיות לא רק הרבה פחות מחויב לישראל (שורת אנשים שעבדו עם אובמה תיארו אותו בפני כנשיא די ציוני שלפחות ברמה העקרונית והפילוסופית היה מחויב מאוד למדינה יהודית-דמוקרטית) אלא בעיקר הרבה פחות סבלני אליה ולהתנגדויות שלה. אבל הן לא גזרת גורל: בניכוי הקבוצה השלישית שרק מחפשת להעניש את ישראל מטעמי פרפורמנס (וכפי שניסח לי פעם יועץ של חברת קונגרס מאוד פרוגרסיבית, "אלה מבחינתם גם אם תתנו את תל אביב לפלסטינים זה לא מספיק"), רוב הדמוקרטים שחושבים שלחץ על ישראל הוא כלי לגיטימי מעוניינים בתמורות מסוימות. חלקן הן לגמרי בטווח המחיר שאנחנו מסוגלים לשלם - ואם נשלם אותן זה יקל עלינו to mitigate את אלה שאנחנו לא מסוגלים מבחינה אסטרטגית או לא מעוניינים מבחינה פוליטית, שזה גם בסדר. ב-"אומנות המלחמה" אחת העצות של סון צו היא לדעת "לשמוט את הלבנה כדי לאחוז את הלשם", שזה כמו להגיד לדעת להקריב פרש כדי לשמור על המלכה, א' ב' של אסטרטגיה. גם בשיח הסנקציות זה יכול להיות הפתרון. ובנימה אישית יותר - אחד התפקידים של @lib_ra_el הוא לייצר בדיוק את הדיאלוגים המורכבים האלה. אמנם אף אחד לא הסמיך אותנו לשאת ולתת על הויתורים שישראל יכולה או לא יכולה לעשות, אבל אנחנו כן עובדים בלבנות אמון דווקא עם הדמוקרטים שמאתגרים אותנו (לא מי שרק מתים להטיל עלינו סנקציות, כן עם מי שחושבים שלחץ על ישראל הוא רעיון שצריך לשקול ברצינות). כעמותה ההצלחה שלנו תלויה בתרומות, ואם אתם רוצים לסייע לנו להגיע לעוד דמוקרטים ולבנות איתם עוד מערכות יחסים כאלו, שזה בדיוק מה שאני עומד לעשות בעוד פחות משבועיים בוושינגטון, אתם מוזמנים לתרום כאן - Librael.org/donate

אכתוב בהרחבה מחר את הטייק המדיני שלי על הנושא (את הצד הכלכלי אני משאיר למומחים כמו @DesheShai ), אבל בינתיים שני סנט: ההנחה שסנקציות על ישראל הן בלתי נמנעות, או שהדרך היחידה למנוע אותן היא מדינה פלסטינית, היא מופרכת לחלוטין.

Yesterday I spoke with 60 pre-military students about the U.S.-Israel crisis. Naturally we talked about the elections, and I was honest with them: there’s no silver bullet. Rebuilding the alliance with America will take time, and effort, and the courage to engage with critics, and making concessions where we can, and holding firm where we must.

סקר חדש של הניו יורק טיימס וסיינה מצא שאחרי שב-2024 צעירים זזו לכיוונו של טראמפ, הם חוזרים לדמוקרטים ובגדול. אחוז הצעירים (18-29) שאמרו שהם מזדהים כדמוקרטים או נוטים אליהם עליה ב-15 נקודות האחוז. אמנם כל החברה האמריקאית התקרבה לדמוקרטים כפי שאפשר לראות בתמונה, אבל בקרב צעירים מדובר בתנועה החזקה ביותר. גם כמעט כל קבוצה אחרת, כולל people of color שזזו לכיוונו של טראמפ ב-2024, זזים לדמוקרטים אבל בעוצמה חלשה יותר. תזכורת חשובה לכך ששום דבר הוא לא דטרמיניסטי - "הקואליציה החדשה" שטראמפ בנה ומבוססת על אוונגלים לבנים, מעמד הפועלים המאגאיסטי, גברים צעירים שמרגישים שה-woke לא מדבר אליהם (כולל שחורים והיספנים) וצעירים לבנים שחיפשו דרך להרגיש גאווה לאומית שוב (זוכרים את החגיגות באחוות הסטודנטים במהלך ליל הבחירות?) מתפרקת לו מול העיניים. האם זה מנבא הפסד? לא בהכרח, אבל כן הופך ניצחון רפובליקני לרחוק יותר עם כל יום שעובר.

החלטה מטורפת. דבל"א צריכה לגדול, כולל נציגות קבועה בשגרירויות מפתח כמו וושינגטון (תחת הנספח הצבאי ובדומה לנספחי המודיעין, האוויר, הים וכו') ובריסל, ואולי גם ז'נבה והאג.

זה מלמדת אותנו/מאשש לנו שלושה דברים: 1. המלחמה פגעה בזרימת נפט ומוצריו, במקרה הנ"ל דשן, לארה"ב. 2. הממשל הזה מחויב לתיעוש-מחדש של ייצור קריטי, במקרה הנ"ל בחקלאות. 3. זה שוואנס נמצא בנברסקה, שטראמפ ניצח בה ב-20%, מראה כמה קשה לרפובליקנים בבחירות האלה. thehill.com/homenews/adminis…

מחוקקים דמוקרטים מאשימים את רוסיה בהרצת קמפיין השפעה נגד מועמדים פרו-אוקראינים. אחד השמות המוזכרים: ג'יימס טלריקו, המועמד הדמוקרטי לסנאט במדינת טקסס. kyivindependent.com/russian-…

What makes the West worth defending? Strength, pride, and the courage to stand up against evil are essential - but they are not enough. When Secretary Marco Rubio called on "the West" to rediscover its greatness at the Acropolis in Athens, he invoked one of the foundations of Western civilization, while forgetting the other: Jerusalem. The Jewish tradition teaches that every human being is created in the image of God - that human dignity is inherent, not earned. Together, Athens and Jerusalem offer a vision of a civilization that is both strong and humane: one that defends itself while upholding freedom, justice, and the dignity of all people. Both America and Israel need the strength to defend themselves - and the moral compass to know what they’re defending. jns.org/opinion/rotem-oreg-k…

ארה"ב מפנה סגל דיפלומטי לא-חיוני ומשפחותיהם מסעודיה, ע"ר ההתקפות החותיות

איפא"ק סוגרת את זרוע מימון הקמפיינים: תמשיך לעודד תרומות לפוליטיקאים שהיא מגדירה פרו-ישראלים, אבל ללא החותמת שלהם. ואני נזכר בעסקן ההוא שבמשך שיחה של 40 דקות הסגביר לי שאין טעם בדיפלומטיה כי אין תחליף לתרומות ושאיפא"ק מזיזה את וושינגטון בזכות הכסף. npr.org/2026/10/21/nx-s1-601…

הבנתי שהציוץ שלי על לנדר פגע ברגשות של כמה אנשים, אז כמה הבהרות: 1. מעצר של פוליטיקאים אמריקאים גורם נזק לישראל. 2. את הביקורת שלי על אוזלת היד המדינתית בכל הקשור בפשיעה לאומנית ביו"ש - שמעבר לחוסר המוסריות שלה גם היא גורמת נזק לישראל - אמרתי עשרות פעמים. אני לא צריך לחזור על זה כדי להגיד את סעיף 1. 3. את העובדה שיש לישראל בעיית מוצר ולא רק בעיית שיווק אמרתי גם עשרות פעמים. 4. יש לי מדיניות חסימה מאוד ליברלית ונדיר שאני חוסם, אבל קללות זה הגבול, ומכל הקללות "מפגר" היא אחת הבזויות שבהן.

לפני שמונה שנים קטאר קנתה מלון בבעלות וויטקוף כדי לחלץ אותו מחובות, ומאז המבקרים שלו מתארים אותו כבובה שלהם. מה רוסיה קנו ממנו?

תגידו שלום לקדוש המעונה הבא של הפרוגרסיבים, בראד לנדר, שגם יהיה חבר קונגרס החל מ-3 בינואר. אנחנו נשמע על המעצר הזה עוד הרבה, וגם אם הוא היה מוצדק (אין לי מושג לא הייתי בשטח) הוא הולך לגרום לנו הרבה מאוד נזק. @IDFSpokesperson @IsraelinUSA @IsraelinNewYork תתחילו למזער נזקים

כאילו אנחנו בשיעור היסטוריה, ה-ADL מחנכים אותנו שזה לא יפה להגיד שיילוק, סתם ככה בלי קונטקסט. הם שוכחים לציין כמובן שמי שהשתמש בביטוי הזה אתמול היה הנשיא טראמפ, כדי להגן על המועמד הרפובליקני לסנאט בקנזס. קרנפים.

משווה ומעלה - סולר משמש בתעשיות כמו חקלאות, ובמדינות כמו איווה וקנזס מדובר בתעשיות גדולות. לפי הסקרים ובאופן מאוד חריג, הדמוקרטים תחרותיים בשתיהן. כמה חריג? הפעם האחרונה שהיה סנאטור דמוקרטי מקנזס הייתה לפני שטראמפ נולד.

Israelis should notice the rhetorical (unfortunately brilliant) move by Dr. El-Sayed: he doesn't talk about genocide in Gaza, nationalist violence in the West Bank, and certainly not about an ethnostate. Instead, he focuses on something much more fundamental - money and wars - that every American can relate to (who likes having their money taken? Who likes being "dragged" into wars?). And on this basis, using kitchen table issues, El-Sayed manages to introduce a stance hostile to Israel into the American discourse, one whose underlying roots are clearly much deeper than just the material aspect. His worldview, which sees Israel as a state born in sin and inherently a racial injustice, remains "behind the scenes," while at the front, there is a discourse of general social justice. Therefore, confronting his core worldview and trying to "expose" him as an extreme far-left, pro-Islamic figure who hates America (assuming he even is, which for our purposes is less relevant) is doomed to fail. Faced with this, Israel and its supporters must do two things: 1. Pull the rug out from under his feet. We must stop asking for money and stop encouraging the US to join our wars. Many Americans have a healthy intuition that they don't fully understand the complexities of the conflict, who is right, and what is appropriate - but everyone understands when money is "taken" from them and when they are "dragged" into wars. Will this make him and the camp behind him love us? Of course not. As mentioned, these "kitchen table issues" arguments are merely a mask to hide his deep view of Israel. But if we pull the rug out from under his feet, he will be left with abstract, post-materialist arguments that are relevant only to a minority within American society, especially in a state like Michigan. If he continues to dwell on them, he will be exposed for who he is ("Why are you so obsessed with Israel?"). 2. Strengthen his opponents. For every El-Sayed, there are 4-5 Democrats who still view Israel as an American friend and partner, even if a challenging and complex one. They take fire from both sides: from the hard Democratic base, which mocks them for even attempting to work with Israel, and from pro-Israel voices in America (mostly Republicans), who depict them as having surrendered to "the woke who took over the party". Confronting the "symbols" of the anti-Israel camp in the party - El-Sayed, Mamdani, Tlaib, and soon Chevalier - elevates them to prominence, giving them overproportionate weight and power ("If they're attacking me, it means I'm right"). By contrast, strengthening the other camp - liberal and/or progressive Democrats who still see Israel as an ally, even if they have tough questions - can turn the tables. Giving this camp arguments, answers, narratives, and above all, victories (tackling nationalist crime in the West Bank as a start) will allow them to prove that the way to advance democratic values in the Middle East is not through confrontation with Israel, but through dialogue with it while addressing its needs and interests ("Honey catches more flies than vinegar"). I know this because I've seen it. I've seen progressive members of Congress and Senators shift how they speak about Israel and the war the moment they received narratives and arguments to explain to their constituents why supporting Israel and cooperating with it are not only strategically smart, but also morally right. An advisor to a progressive Congresswoman - one of those considered a lost cause in Israel - explicitly told me that such actionable arguments is "exactly the kind of thing we need to justify to our voters why Israel can be supported." And this is the time to share: in exactly two weeks, I am flying to the US on behalf of @lib_ra_el for meetings of this exact kind - to convince Democratic lawmakers that there is a way to support Israel without feeling like they are betraying their values. This trip could not have happened without the support of our donors, many of whom are right here on this feed, and they deserve every bit of thanks and appreciation. To join us and help us reach more Democratic lawmakers to build this counter-movement of pro-Israel progressives, donate to us here: librael.org/donate

אגב שימו לב למהלך הרטורי (המבריק, למרבה הצער) של אל-סעיד: הוא לא מדבר על הג'נוסייד בעזה או על פשיעה לאומנית ביו"ש ובטח לא על ethnostate, אלא על משהו הרבה יותר בסיסי - כסף ומלחמות - שכל אמריקאי יכול להבין ולהזדהות (מי אוהב כשלוקחים לו את הכסף? מי אוהב כשגוררים אותו למלחמות?). ועל בסיס זה, תוך שימוש בטיעוני "חיים עצמם", אל-סעיד מצליח להכניס לשיח האמריקאי עמדה עוינת לישראל, שבבירור היסודות שלה הם עמוקים הרבה יותר מאשר רק ההיבט החומרי. תפיסת העולם שלו, שרואה בישראל מדינה שנולדה בחטא ושבמהותה היא עוול גזעי, נמצאת "מאחורי הקלעים", כשבפרונט יש שיח של צדק חברתי בכלל - ולכן להתעמת עם התפיסה היסודית שלו, ולנסות "לחשוף" אותו כאיש שמאל קיצוני, פרו-אסלאמי ששונא את אמריקה (בהנחה שהוא אכן כזה, ולצורך העניין זה פחות מעניין), נועדה לכישלון. כמו ממדאני, הקמפיין שלו משתמש בסוגיות "החיים עצמם" כמו במסכה. מול הדבר הזה ישראל ותומכיה חייבים לעשות שני דברים: 1. לשמוט את השטיח תחת רגליו. להפסיק לבקש את הכסף ולהפסיק לרתום את ארה"ב למלחמות. להרבה אמריקאים יש אינטואיציה בריאה שהם לא מבינים מספיק את המורכבויות של הסכסוך, מי צודק ומה ראוי, אבל כולם מבינים כש-"לוקחים" להם כסף ו-"גוררים" אותם למלחמות. האם זה יגרום לו ולמחנה שמאחוריו לאהוב אותנו? ברור שלא. כאמור, טיעוני החיים עצמם האלה הם רק מסכה, כמו המספרה של סוויני טוד שמציגה חזות של עסק מהוגן כשבפועל האג'נדה שלה אפלה בהרבה. אבל אם נשמוט אותם תחת רגליו, הוא יישאר עם הטיעונים המופשטים, הפוסט-מטריאליסטיים, שרלוונטיים למיעוט בתוך החברה האמריקאית ובטח במדינה כמו מישיגן ואם ימשיך להתעסק בהם הוא ייחשף כמי שהוא ("למה אתה אובססיבי כל כך לישראל?"). 2. לחזק את היריבים שלו. על כל אל-סעיד יש 4-5 דמוקרטים שעדיין רואים בישראל חברה ושותפה אמריקאית, גם אם מאתגרת ומורכבת. הם חוטפים משני הכיוונים, גם מהבייס הדמוקרטי הקשה, שלועג להם שהם בכלל מנסים לעבוד עם ישראל, וגם מהפרו-ישראלים באמריקה (בעיקר רפובליקנים) שמתארים אותם כמי שנכנעו להשתלטות על המפלגה. עימות עם ה-"סמלים" של המחנה האנטי-ישראלי במפלגה - אל-סעיד, ממדאני, טאליב, תכף גם שבלייה - מעלה אותם לגדולה, נותן להם הרבה יותר נפח ולגיטימציה ממה שמגיע להם ("אם הם תוקפים אותי סימן שאני צודק, שאני מזיז להם את הגבינה"). לעומת זאת, חיזוק המחנה השני - דמוקרטים ליברלים ו/או פרוגרסיבים שעדיין רואים בישראל בעלת ברית גם אם יש להם שאלות קשות - יכול להפוך את הקערה. לתת למחנה הזה טיעונים, תשובות, נראטיבים ובעיקר בעיקר נצחונות (טיפול בפשיעה הלאומנית ביו"ש בתור התחלה) יאפשר להם להוכיח שהדרך לקדם את הערכים הדמוקרטיים במזרח התיכון היא לא באמצעות עימות עם ישראל אלא באמצעות דיאלוג איתה והתייחסות לצרכים ולאינטרסים שלה ("דבש מושך יותר זבובים מחומץ"). ואני יודע את זה כי ראיתי את זה. ראיתי חברי קונגרס וסנאטורים פרוגרסיביים ששינו את איך שהם מתבטאים על ישראל ועל המלחמה ברגע שהם קיבלו "תחמושת" לנמק בפני הבוחרים *שלהם* למה התמיכה בישראל ושיתוף הפעולה איתה הם דברים לא רק מועילים אסטרטגית אלא גם ראויים מוסרית. יועצת של ח"קית פרוגרסיבית, מאלה שבישראל מתייחסים אליה כאבודה, אמרה לי מפורשות ש-"תחמושת" להלן "זה בדיוק מסוג הדברים שאנחנו צריכים כדי לנמק לבוחרים שלנו למה אפשר לתמוך בישראל". וזה הזמן לשתף: בעוד שבועיים בדיוק אני ממריא לארה"ב מטעם @lib_ra_el , לפגישות בדיוק מהסוג הזה - לשכנע מחוקקים דמוקרטיים (שאינם אל-סעיד מן הסתם) שיש להם דרך לתמוך בישראל מבלי להרגיש שהם בוגדים בערכים שלהם. הנסיעה הזאת לא יכולה הייתה להתרחש בלי התמיכה של התורמים שלנו, רבים מהם כאן בפיד, והם ראויים לכל תודה והערכה. כדי להצטרף אלינו ולעזור לנו להגיע לעוד מחוקקים דמוקרטיים בדיוק כדי לתת את תנועת-הנגד לאל-סעיד, תרמו לנו כאן: librael.org/donate