Dana Banana🍌

זאת הפעם הראשונה בחיי שאני כותב משהו ומשתף אותו ברבים. אפילו המילה "פוסט" קשה לי. זו מילה לועזית, זרה ומוזרה לי. היום, 10 בנובמבר, מלאו שלוש שנים ל"אירוע". האירוע שבו נהרג החבר הכי טוב שלי, יוסי הרשקוביץ. האירוע שבו נהרגו החבר שלי והמפקד שאהבתי והערצתי , משה לייטר, ושני הקשרים הגיבורים והנאמנים, מתן מאיר וסרגיי שמרקין. אנחנו, הפצועים, קוראים ליום הזה "פציעולדת". זה היום שבו ניצלו חיי, אבל גם היום שבו נפצעתי קשה מאוד, יחד עם חמישה מחבריי לנשק, אחיי לדם. מאז אותו יום אני במסע שיקום, בגוף ובנפש. מסע ארוך ומתיש שבו אני נלחם כדי לקום, נלחם כדי לעמוד, נלחם כדי ללכת, שוב ושוב. היום, ביום השבעת הכנסת, החלטתי שכשאצהיר אמונים לכנסת ישראל ולעם ישראל, אעמוד על הרגליים שלי. אעשה זאת למרות הכאבים, הדימום שלא נפסק והמצב הרפואי שעדיין אינו ברור. הביטו בי היטב, אויבים ארורים: חמאס, חיזבאללה, איראן וכל שאר הקמים עלינו. כך נראה ניצחון. העם שלנו הוא עם של לוחמים. לעולם לא תנצחו אותנו. אנחנו נקום, נעמוד ונילחם בכם עד חורמה! ולעולם לא תצליחו להפריד ולסכסך בינינו. זו ארצנו היחידה, וזה העם החזק שלנו! זה המסר שאני נושא איתי לזכר הלוחמים הגיבורים שנפלו. וזה גם המסר שלנו, הפצועים, שממשיכים להילחם כדי לקום מחדש בכל בוקר. אבל את האחדות הזאת אנחנו חייבים להביא גם אל הנהגת המדינה. אני מאמין שישראל זקוקה היום לממשלת אחדות לאומית רחבה. זה הזמן לממשלה שמאחדת את חלקי העם, ולא לממשלה שנשענת על התנועה האסלאמית והאחים המוסלמים. ממשלה שתניח את המחלוקות בצד ותתרכז במחנה המשותף הרחב. אנחנו נתאחד, נקום ונמשיך ללכת!