קשה להגיד למה הציבור אמר היום כן. קל להגיד למה הציבור אמר לא. לא לממשלה היוצאת של בן גביר וסמוטריץ. לא לרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן. לא לממשלת הימין מלא מלא.

הסיטואציה שהמדינה נמצאת בה מזכירה לי לפעמים את איך שהתחלתי ללכת לטיפול. קרה משהו נוראי ולא מתוכנן, נתפסנו חלשים ופגיעים יותר ממה שחשבנו שאנחנו. גילינו שהקרובים אלינו מסוגלים להתאכזר אלינו בדרכים שלא חשבנו שהם מסוגלים להן. משהו בנו נשבר. גילינו שאנחנו לא מי שחשבנו שאנחנו. עכשיו יש שתי אפשרויות – להשבר או להשאר. אני רוצה להשאר.   וכדי שאני אוכל להשאר, אני צריכה להאמין שיכול להיות תיקון. פה נכנס הטיפול לעניין. בטיפול צריך קודם כל לשאול למה. למה הגענו לפה. למה זאת מילה מפחידה עם פוטנציאל לפרום את כל מה שמולה. למה זה הבנאדם שבמקום לסגור את המפלצת מתחת למיטה אומר לה ״יאללה בואי נשתה קפה ונפתור את זה כבר״. מה הבעיה? שאז את צריכה לשבת לקפה עם מפלצת. אני אדגים. קחו כל עובדה בחיים שלכם, תלבישו עליה שלוש פעמים למה – מה קיבלתם? התקף חרדה. הנה אני אעשה את זה פה עכשיו עם עובדה אקראית שחשבתי עליה:   אני רק רוצה לציין שבאמת עשיתי את התרגיל הזה עם עצמי וזה מה שיצא –   יושב לידי חתול רחוב עכשיו למה? כי מדי פעם אני נותנת לו להכנס פנימה, אני רוצה שהוא יאכל וישתה וינוח למה? כי אני דואגת לו למה? כי אני ממש דוחה לרגע האחרון שאפשר את כל הקטע הזה של לעשות ילדים מרב שאני פוחדת מזה אבל אני כבר בגיל שיש לי רגשות אימהיים לדברים אז הכל יוצא שם   אנחנו תמיד מרחק שלוש למה-ות מאמת. והבעיה עם אמת, זה שברגע שאנחנו יודעים אותה, אי אפשר לא לדעת אותה. גם אם היא גורמת לתזוזות טקטוניות בחיים, שבאמת, למי יש כח לתזוזה טקטונית? זה כמו לעבור דירה אבל מבפנים. האמת משנה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. היא משנה את מי טוב ומי רע, מי אני ומי האחר, מה החלק שלי בסיפור. היא נותנת תשובות, והתשובות כואבות, והמזור היחיד לתשובה כואבת הוא פעולה כואבת - לזוז, להתנצל, ללקק פצעים, להתחרט, להודות באשמה, לכעוס ולהבעיר כבישים - ולמי יש כח לעשות את כל זה, אני יושבת על ספה, רואה מתכונים במזגן מתחת לשמיכה. מה לי ולשינויים האלה. מה אני צריכה לגלות משהו שיקים אותי.   אני חושבת שאחרי הארבע שנים האחרונות כולנו יודעים שהמצב חרא. ממש חרא. אני באופן אישי מתבאסת לכתוב את זה. לא בקטע רע. מתבאסת שבמקום לעשות צחוקים על מפלגת גם עדן בראשות ישוע ישראל בן דוד (גוגל איט) אני כותבת טקסט רציני על הבחירות. אני עושה את זה כי אני רוצה להשאר פה. כי אני רוצה שהילדים שלי יהיו ישראלים, כי אני רוצה שסבתא שלי שעלתה לפה בגיל עשר תהיה הפרט האחרון בשושלת שלי שיצטרך להגר. ובשביל זה אני חייבת לדרוש שינוי.   לדרוש שינוי זה אומר שהמדינה, שהקולקטיב, שהמפעל הזה יותר חשובים מהכל. כל פעולה אישית זעירה או עצומה שאנחנו עושים בכל יום היא השקעה במניה של מדינת ישראל. לקנות פה ספה זאת השקעה שנשאר פה. להכיר פה חברים זו השקעה שלא נצטרך להתפזר בעולם בעוד כמה שנים. להביא לפה ילדים זו השקעה שנשאר פה, כי מרגע שמוטבעת בהם הישראליות – השפה, התרבות, האופי – יהיה קשה מאד לעזוב. ואני אוהבת את המקום הזה פשוט כי הוא הבית שלי. אולי זה לא מהסיבות של סמוטריץ׳, שכתובות בתנ"ך, אבל אני אוהבת את המקום הזה לא כי אלוהים אמר. מה זה לאהוב מקום? מה בדיוק אני אוהבת? אני אוהבת את הרחובות? כי יש רחובות יפים יותר בצרפת. אני אוהבת את האקלים? כי ביוון יש אותו מזג אוויר. אני אוהבת את האנשים? ישראלים יש בכל מקום. לא, אני אוהבת את המקום הזה כי הוא הבית שלי. והקטע עם בית הוא שאי אפשר לפרק אותו לגורמים. כמו שמי שאוהב בולונז לא יכול לקחת ביס מבשר טחון ורסק עגבניות ושזה יהיה אותו דבר. זה התמהיל. זה השפה והמקום והמשפחה שפה והמוזיקה והאנשים ואיך שכולם מתערבבים כדי ליצור מקום שאני יודעת שאני חלק ממנו. כל כך הרבה זמן אמרו לנו שאנחנו שונאים את המקום הזה שנראה לי שהתחלנו להאמין בזה. בולשיט. לאהוב משהו זה גם להרים דגל ולעשות לו אינטרבנשן כשרואים אותו מתדרדר לתוך תהום. כשאמרנו את זה קראו לנו על זה חמוצים, בוגדים, מגזימים, הנה יש פה מסעדות, והומואים מקסימים כמו בכל העולם, ואנשים מתלבשים יפה ויוצאים לבלות, אבל גם הטיטאניק היתה ספינה מאד מפוארת וכיפית ומעצמת הייטק עד שהיא נכנסה בקרחון. הקרחון קרוב עדיין לא נכנסנו בו. אנחנו עדיין יכולים לזוז. זה לא שאני צריכה להתעורר מחר בבוקר ושנהיה פינלנד, לא צריכה מזג אוויר טוב, לא צריכה שיפתחו פה יוניקלו, מוכנה לשלם מחירים מזעזעים על גבינות פחות שוות משמעותית. את כל זה אני אכיל, כי זה הבית שלי. אני לא צריכה שהוא יהיה מושלם, רק שהוא עדיין יהיה שלי. ועל זה אני מוכנה להלחם

העצרת בכיכר החטופים הזכירה לי שהממשלה הזאת צריכה ללכת הביתה בגלל הרבה סיבות אבל בטופ של הרשימה נמצאים הזילזול, הבוז, האכזריות, הגזלייטינג ולפעמים גם השמחה לאיד שהחברים בה הפגינו כלפי המשפחות של קורבנות, חללים וחטופים וכלפי ניצולים מהטבח וחטופים משוחררים. אין מחילה על החטאים האלה.